גומי, ששמנו בסמוך לכביש, אשר במשיכת המצת היה נותן פיצוץ אדיר. הפעלנו את זה על המשאית הראשונה, והיא ירדה מהכביש. אני לא זוכר אם היא התפוצצה, אבל כשאתה נוסע על הכביש בלילה ופתאום מתפוצצים לך 20 ליטר בנזין מול האף, וחתיכות גומי נופלות עליך ונדבקות לגוף, זה מאוד לא נעים.
"אחרי מכת האש, הגיעה הפקודה לדלג מערבה, כדי שלא נישאר באותו המקום. התמקמנו מחדש. אחרי כמה דקות, הגיע ג'יפ מכיוון קלקיליה. דפקנו גם אותו, והחבר'ה הסתערו עליו. אחרי שלושת-רבעי שעה בערך, הגיעה פקודה להתקפל בחזרה. כל הפלוגה התארגנה מיד בטור, וירדנו חזרה לוואדי ממנו הגענו. התכוונו לשוב לכיוון הגבול, אבל איך שהתחלנו לרדת, שמענו קולות בערבית ורעש של נעליים חורקות על סלעים.
"החל להתפתח קרב בינינו לבין מה שהתברר ככוח מהלגיון הירדני, שהתמקם בצדו השני של הוואדי. ממכת האש הראשונה שלהם נפצעו קשה המ"פ שלנו וכמה חיילים, ולוחם בשם גדעון פיק נהרג. נוצר מצב של חוסר וודאות. המ"מ שלי, דב תמרי, תפס פיקוד ונתן פקודה לסגת אחורנית. טיפסנו על גבעה שהייתה מאחורינו, כדי להתבצר, ונערכנו עליה בהגנה היקפית – עם שלוש מחלקות ועם כל הפצועים.
חייליה המבוצרים של הסיירת החלו להמטיר אש כבדה על הכוחות הירדניים, שניסו לתקוף מכיוון המדרונות. הלגיונרים ביקשו להבקיע את ההגנה ההיקפית בכל מחיר, והתעקשו להעפיל מעלה. זה היה הזמן להכניס לתמונה שחקן נוסף והרסני במיוחד: האש הארטילרית. "קצין התותחנים שהיה איתנו כיוון את אש התותחים ממש לאזורנו. הפגזים נפלו לידנו, וזה בעצם מה שהרתיע את הלגיון מלהסתער. מצד שני, זה היה כל-כך קרוב אלינו, שגם החבר'ה שלנו התחילו לשקשק. אבל זה היה סיוע קלאסי.
"לאחר זמן מה, נשארה לנו מעט מאוד תחמושת. לפתע, הגיעה ידיעה בקשר שכוח משוריין מגיע לחלץ אותנו. בינינו לבין משטרת קלקיליה היה מוצב בשם חירבת צופין, שהכביש עבר ממש בתוכו. בחפ"ק של אריק שרון הייתה התלבטות: האם להיכנס אלינו אחרי שיכבשו את המוצב, או לפרוץ ישירות דרכו. שרון נתן פקודה להתכונן לכיבוש, אבל התוכנית לא אושרה, והוחלט להיכנס עם כוח זחל"מים, להעמיס אותנו ולצאת.
"לכוח הזה הצטרף ירמי ברדנוב, קצין החבלה של גדוד 890, שהשתחרר כחודשיים לפני כן ובא עם בגדים אזרחיים. הזחל"מים עברו את המוצב, והגיעו עד אלינו. אני זוכר כאילו זה היה אתמול איך ברדנוב ניגש אלינו עם חולצה לבנה ואמר 'אהלן חבר'ה באנו לחלץ אתכם'
"עלינו על הזחל"מים עם הפצועים וההרוג. חיים ואני עלינו על הזחל"ם השלישי לפני הסוף והתחלנו לנסוע בחזרה. כל הזחל"מים שהיו לפניי עברו את המוצב בשלום, ואיך שהזחל"ם שלי הגיע למוצב בחירבת צופין – חטפנו פגז נ"ט. הפגז פגע בזחל, והזחל"ם ירד מהכביש ועצר בתעלה. לפתע, מצאנו את עצמנו בתוך מוצב אויב, כשהקליעים של הירדנים דופקים על הרכב. זאת הייתה הרגשה מאוד לא נעימה. אני לא אשכח איך אמרתי לחבר שלי, חיים רוטקופף: 'אם לא נצא מכאן, יהרגו אותנו'.

"אמרתי לו לבוא איתי, ושנינו קפצנו החוצה מהזחל"ם. רצנו לתוך המוצב, ונכנסנו ישר לתוך אחת התעלות. אמרתי לחיים לרוץ קדימה, כדי שיטהר עם העוזי שלו את התעלה. הוא התחיל להתקדם בריצה, ואני אחריו. במקום מסוים ראיתי לפתע שיורים עלינו, אז מיד הרמתי את הבזוקה ויריתי פגז. כנראה שהירדנים ראו את הרשף, כי שנייה אחת לאחר מכן, זרקו עלינו רימון, וחטפתי רסיס בגב. הבזוקה נפלה לי מהידיים. היה לי כובע גרב, לקחתי אותו, שמתי אותו מאחור כמו תחבושת והמשכתי ללכת. "המשכנו לטהר את התעלות עם העוזים. ירו עלינו מכל כיוון אפשרי. אי אפשר לתאר את זה: אתה רץ בתוך תעלה, ורואה כדורים חולפים מכל הצדדים. אבל היינו חיילים ועשינו מה שלימדו אותנו – לרוץ קדימה ולחתור למגע. חלפו כעשר דקות עד שהגענו לצד השני של המוצב. התפצלנו: חיים הלך ימינה ומצא שער פשפש, ואני נתקלתי בגדר של שני מטר. קפצתי מעליה כמו חרגול, ונפגשנו מאחוריה. ירדנו לתוך ואדי, ותוך כדי ההליכה שמענו לפתע קולות בעברית. עצרנו, ולא הצלחנו להבין מי אלה, בהתחלה חשבתי שאלה ערבים.
"כשהתקרבו הקולות, התברר שאלה היו עוד חמישה חבר'ה שקפצו מהזחל"ם הפגוע, אבל לא עברו במוצב – אלא עקפו אותו וירדו ישירות לוואדי. אספנו אותם איתנו, והתחלנו ללכת לכיוון צפון-מערב, לקיבוץ איל. הלכנו לאט-לאט בפרדסים של הערבים, עד שחצינו את הגבול. כשהגענו לקיבוץ, הכוחות שהיו שם לא הבינו מאיפה צצנו – נראינו להם כמו אנשים שהגיעו מהירח".
לפני כשנתיים ארגן תא"ל (מיל') יוסף קולר כנס פלוגתי, לציון 50 שנה ליום הגיוס. לקראת האירוע, פשפש הקצין הוותיק בתצלומים ובקטעי ארכיון שהחזיק בביתו. בעת הנבירה, נגלתה לעיניו מודעה מזדקנת וחרדלית בצבעה (פקודות שיגרה), שהכריזה כי הוחלט להעניק לו, לחברו הטוב חיים רוטקופף וליצחק זכרוביץ' את צל"ש אלוף פיקוד המרכז.
קולר עצמו ידע על קיומו של הצל"ש, אך לפתע הבין שקיימת אפשרות שמשפחתו של רוטקופף, אשר נפל בקרב המיתלה כחודש לאחר פעולת קלקיליה, כלל לא מודעת לו. באותה תקופה לא נערכו טקסים להענקת הצל"ש, וההודעה על הענקתם נעשתה באמצעות תליית מודעה בבסיס. מכיוון שההחלטה על הענקת הצל"ש התקבלה לאחר נפילת חברו, הסיכויים שקרוביו יידעו על כך היו קלושים. "פתאום נפל לי האסימון", מספר קולר. "התקשרתי לאחותו של חיים ושאלתי אותה: 'רבקה, את יודעת שאחיך קיבל צל"ש על פעולת קלקיליה? היא מעולם לא שמעה על זה, ואף אחד מהמשפחה שלו לא קיבל לא נייר ולא תעודה.
"זה חימם לי את הטורים, והתיישבתי לכתוב מכתב לאלעזר שטרן, ראש אכ"א דאז. כתבתי שיש לנו בחור שנפל במתלה, ועד היום לא קיבל את הצל"ש שמגיע לו. ציינתי שאנחנו הולכים לערוך בעוד שלושה שבועות כנס פלוגתי, ושזה יהיה נהדר אם צה"ל יעניק במהלך הכנס את הצל"ש לאחותו. באותה הזדמנות ---ציינתי שאשמח לקבל גם את הצל"ש שמגיע לי.

"יום הכנס הגיע, אבל לא הייתה תגובה מצה"ל. אז הדפסנו תעודה, קנינו סמל צל"ש בחנות סמלים, ומעל בימת הטקס קראתי לאחותו של חיים ואמרתי לה: 'צה"ל לא הצליח להעניק צל"ש לאחיך, אבל הנה פלוגה ב' מעניקה לך אותו'. זה היה מרגש בצורה יוצאת מן הכלל. רק לאחר כמה חודשים התקשרו אליי מהצבא, והודיעו שאישרו להעניק לשלושתנו את הצל"שים שמגיעים לנו. אמנם 50 שנה אחרי – אבל מוטב מאוחר מאשר אף פעם".