אריה בירו אהרון דוידי מאיר הר ציון טיבי שפירא עובד לדיז'ינסקי מוטה גור רפול איתן דני מט מוני מרוז אריק שרון

עדויות אישיות:

 לוחם סיירת הצנחנים - יוסי קולר

 

תא"ל (מיל) יוסף קולר: "בחודש מאי 2006 קיבלתי צל"ש באיחור של 50 שנה".

"בפעולת קלקיליה 1956, קפצתי מהזחל"ם ורצתי לתוך המוצב הירדני..."

 

רב"ט יוסי קולר קיבל צל"ש מאלוף פיקוד המרכז
מאת:
טל זגרבה.
הראיון פורסם לראשונה בשבועון של צה"ל "במחנה" גליון 44 ביום 14.11.2008

 

יוסי קולר

חיים רוטקופף

יצחק זכרוביץ

לעיתים קורה שהליכים פורמאליים מתעכבים. אבל הפעם, יסכימו גם גדולי הבירוקרטיים, העיכוב היה קצת מוגזם. במאי 2006, העניק אלוף פיקוד המרכז דאז, יאיר נוה, צל"שים לשלושה מוותיקי סיירת הצנחנים. הכל היה טוב ויפה, מלבד העובדה שהטקס התקיים באיחור של 50 שנה. על שיקום העוול שנגרם לשועלי הקרבות הללו העיבה העובדה כי שניים מן הלוחמים כבר לא היו בין החיים, וכי המשפחות לא ידעו דבר וחצי דבר על כך שלבניהם הגיע צל"ש אלוף פיקוד מרכז.
נראה כי המעגל הזה לעולם לא היה נסגר וכי הצל"שים לא היו מוענקים לבעליהם החוקיים, אלמלא תא"ל (מיל') יוסף קולר – הלוחם השלישי שקיבל את האות – היה מוצא במקרה את כתב ההענקה המקורי והמצהיב. העטרה שבה ליושנה, והאירה – ולו לטקס קט – את הילת הרעות והדבקות במשימה של ראשית ימי סיירת הצנחנים.
ב-10 באוקטובר 1956, בשעת קרב במבצע שומרון (פעולת קלקיליה) נפגע הזחל"ם בו נסע קולר, אז רק רב"ט. הוא החליט לקפוץ מתוכו יחד עם חבריו לנשק, ותוך גילוי יוזמה הוציא מהזחל בזוקה, וחדר למוצב ירדני סמוך. הוא פרץ עם חבריו, חיים רוטקופף ויצחק זכרוביץ, לתעלת הקשר במקום, ויחדיו הם טיהרו אותה לאורכה, יצאו מצדו השני של המוצב וחזרו ברגל לבסיס.
על מעשה זה הוענק להם צל"ש מפקד פיקוד המרכז.

קולר התגייס במאי 1955, לגדוד 890 של הצנחנים. בשלב מסוים, החליט המג"ד אריאל שרון להקים יחידה מיוחדת שבשורותיה יצעדו הטובים שבחייליו. כך הוקמה סיירת הצנחנים, אשר קולר נבחר להיות אחד מלוחמיה. את תפקיד מפקד הסיירת אמור היה לאייש מאיר הר-ציון, את תפקיד סגנו מיכה בן-ארי (קפוסטה) ואת תפקיד הרס"פ אורי רז (שמש). איתרע מזלם, ושלושתם נפצעו בפעולת התגמול במשטרת א-רהווה בספטמבר 1956. "הגענו למחנה סטף, ולא היו לנו לא מ"פ, לא סמ"פ ולא רס"פ – רק ארבעה מפקדי מחלקות", מספר קולר. "התחלנו להתאמן בניווטים מפרכים, במסעות קשים, בתרגילי חוליות – והכל בפיקוד המ"מים.
"יום אחד, יצאנו לניווט בבקעת נטופה, ופתאום הזעיקו אותנו בקשר. אמרו לנו שיש איזו פעולה, ושיוצאים לדרך. הסיעו את כל הפלוגה לקיבוץ איל, ליד כפר סבא, והסתבר שהולכת להיות פשיטה גדולה על משטרת קלקיליה. גדוד 50 היה צריך לפוצץ את המבנה, ואנחנו, הסיירת, נועדנו להיות פלוגת החסימה. היינו צריכים לחדור כעשרה קילומטרים לתוך שטח ירדן, ולחסום את הציר שעובר מכפר עזון לקלקיליה (למפת האיזור ראה כאן:), למקרה שתגיע דרך הכביש הזה תגבורת ממחנה הליגיון בעזון.
"בקיבוץ אייל נפגשנו עם רב-סרן יהודה רייף (רשף), שקיבל את הפיקוד על הפלוגה לצורך המשימה הזאת. נכנסנו לנוהל קרב אשר כלל פקודה, תדריך, הצטיידות בתחמושת נוספת ומטענים, מסדר ביקורת ולקראת ערב באור אחרון, יצאנו תוך כדי חציית הגבול לכיוון מזרח. לאחר תנועה בשטח קשה שנמשכה כשעה וחצי הגענו לנקודה בכביש שבה התארגנו לחסימה. כמה דקות אחרי שגמרנו להתמקם, שמענו מכיוון מערב את היריות והפיצוצים במשטרת קלקיליה. מיד נדרכנו, ונערכנו בהתאם.
"אחרי כמה דקות נוספות, שמענו רעש של מכוניות. זאת הייתה התגבורת הירדנית הראשונה. נתנו למשאית הראשונה להתקדם, ואז הנחתנו עליה מכת אש. אני הייתי בזוקאי, ויריתי פגז בזוקה לתוך משאית שנעה מולי. היה לנו גם פח הצתה (פח פוגז) – ג'ריקן מלא בבנזין ובחתיכות

צנחנים על זחל"ם בדרך לפעולת תגמול

במרכז: יוסי קולר באימונים
מימין: מוסה עפרון המ"פ

גומי, ששמנו בסמוך לכביש, אשר במשיכת המצת היה נותן פיצוץ אדיר. הפעלנו את זה על המשאית הראשונה, והיא ירדה מהכביש. אני לא זוכר אם היא התפוצצה, אבל כשאתה נוסע על הכביש בלילה ופתאום מתפוצצים לך 20 ליטר בנזין מול האף, וחתיכות גומי נופלות עליך ונדבקות לגוף, זה מאוד לא נעים.
"אחרי מכת האש, הגיעה הפקודה לדלג מערבה, כדי שלא נישאר באותו המקום. התמקמנו מחדש. אחרי כמה דקות, הגיע ג'יפ מכיוון קלקיליה. דפקנו גם אותו, והחבר'ה הסתערו עליו. אחרי שלושת-רבעי שעה בערך, הגיעה פקודה להתקפל בחזרה. כל הפלוגה התארגנה מיד בטור, וירדנו חזרה לוואדי ממנו הגענו. התכוונו לשוב לכיוון הגבול, אבל איך שהתחלנו לרדת, שמענו קולות בערבית ורעש של נעליים חורקות על סלעים.
"החל להתפתח קרב בינינו לבין מה שהתברר ככוח מהלגיון הירדני, שהתמקם בצדו השני של הוואדי. ממכת האש הראשונה שלהם נפצעו קשה המ"פ שלנו וכמה חיילים, ולוחם בשם גדעון פיק נהרג. נוצר מצב של חוסר וודאות. המ"מ שלי, דב תמרי, תפס פיקוד ונתן פקודה לסגת אחורנית. טיפסנו על גבעה שהייתה מאחורינו, כדי להתבצר, ונערכנו עליה בהגנה היקפית – עם שלוש מחלקות ועם כל הפצועים.
חייליה המבוצרים של הסיירת החלו להמטיר אש כבדה על הכוחות הירדניים, שניסו לתקוף מכיוון המדרונות. הלגיונרים ביקשו להבקיע את ההגנה ההיקפית בכל מחיר, והתעקשו להעפיל מעלה. זה היה הזמן להכניס לתמונה שחקן נוסף והרסני במיוחד: האש הארטילרית. "קצין התותחנים שהיה איתנו כיוון את אש התותחים ממש לאזורנו. הפגזים נפלו לידנו, וזה בעצם מה שהרתיע את הלגיון מלהסתער. מצד שני, זה היה כל-כך קרוב אלינו, שגם החבר'ה שלנו התחילו לשקשק. אבל זה היה סיוע קלאסי.
"לאחר זמן מה, נשארה לנו מעט מאוד תחמושת. לפתע, הגיעה ידיעה בקשר שכוח משוריין מגיע לחלץ אותנו. בינינו לבין משטרת קלקיליה היה מוצב בשם חירבת צופין, שהכביש עבר ממש בתוכו. בחפ"ק של אריק שרון הייתה התלבטות: האם להיכנס אלינו אחרי שיכבשו את המוצב, או לפרוץ ישירות דרכו. שרון נתן פקודה להתכונן לכיבוש, אבל התוכנית לא אושרה, והוחלט להיכנס עם כוח זחל"מים, להעמיס אותנו ולצאת.
"לכוח הזה הצטרף ירמי ברדנוב, קצין החבלה של גדוד 890, שהשתחרר כחודשיים לפני כן ובא עם בגדים אזרחיים. הזחל"מים עברו את המוצב, והגיעו עד אלינו. אני זוכר כאילו זה היה אתמול איך ברדנוב ניגש אלינו עם חולצה לבנה ואמר 'אהלן חבר'ה באנו לחלץ אתכם'
"עלינו על הזחל"מים עם הפצועים וההרוג. חיים ואני עלינו על הזחל"ם השלישי לפני הסוף והתחלנו לנסוע בחזרה. כל הזחל"מים שהיו לפניי עברו את המוצב בשלום, ואיך שהזחל"ם שלי הגיע למוצב בחירבת צופין – חטפנו פגז נ"ט. הפגז פגע בזחל, והזחל"ם ירד מהכביש ועצר בתעלה. לפתע, מצאנו את עצמנו בתוך מוצב אויב, כשהקליעים של הירדנים דופקים על הרכב. זאת הייתה הרגשה מאוד לא נעימה. אני לא אשכח איך אמרתי לחבר שלי, חיים רוטקופף: 'אם לא נצא מכאן, יהרגו אותנו'.

 

"אמרתי לו לבוא איתי, ושנינו קפצנו החוצה מהזחל"ם. רצנו לתוך המוצב, ונכנסנו ישר לתוך אחת התעלות. אמרתי לחיים לרוץ קדימה, כדי שיטהר עם העוזי שלו את התעלה. הוא התחיל להתקדם בריצה, ואני אחריו. במקום מסוים ראיתי לפתע שיורים עלינו, אז מיד הרמתי את הבזוקה ויריתי פגז. כנראה שהירדנים ראו את הרשף, כי שנייה אחת לאחר מכן, זרקו עלינו רימון, וחטפתי רסיס בגב. הבזוקה נפלה לי מהידיים. היה לי כובע גרב, לקחתי אותו, שמתי אותו מאחור כמו תחבושת והמשכתי ללכת. "המשכנו לטהר את התעלות עם העוזים. ירו עלינו מכל כיוון אפשרי. אי אפשר לתאר את זה: אתה רץ בתוך תעלה, ורואה כדורים חולפים מכל הצדדים. אבל היינו חיילים ועשינו מה שלימדו אותנו – לרוץ קדימה ולחתור למגע. חלפו כעשר דקות עד שהגענו לצד השני של המוצב. התפצלנו: חיים הלך ימינה ומצא שער פשפש, ואני נתקלתי בגדר של שני מטר. קפצתי מעליה כמו חרגול, ונפגשנו מאחוריה. ירדנו לתוך ואדי, ותוך כדי ההליכה שמענו לפתע קולות בעברית. עצרנו, ולא הצלחנו להבין מי אלה, בהתחלה חשבתי שאלה ערבים.
"כשהתקרבו הקולות, התברר שאלה היו עוד חמישה חבר'ה שקפצו מהזחל"ם הפגוע, אבל לא עברו במוצב – אלא עקפו אותו וירדו ישירות לוואדי. אספנו אותם איתנו, והתחלנו ללכת לכיוון צפון-מערב, לקיבוץ איל. הלכנו לאט-לאט בפרדסים של הערבים, עד שחצינו את הגבול. כשהגענו לקיבוץ, הכוחות שהיו שם לא הבינו מאיפה צצנו – נראינו להם כמו אנשים שהגיעו מהירח".
לפני כשנתיים ארגן תא"ל (מיל') יוסף קולר כנס פלוגתי, לציון 50 שנה ליום הגיוס. לקראת האירוע, פשפש הקצין הוותיק בתצלומים ובקטעי ארכיון שהחזיק בביתו. בעת הנבירה, נגלתה לעיניו מודעה מזדקנת וחרדלית בצבעה (פקודות שיגרה), שהכריזה כי הוחלט להעניק לו, לחברו הטוב חיים רוטקופף וליצחק זכרוביץ' את צל"ש אלוף פיקוד המרכז.
קולר עצמו ידע על קיומו של הצל"ש, אך לפתע הבין שקיימת אפשרות שמשפחתו של רוטקופף, אשר נפל בקרב המיתלה כחודש לאחר פעולת קלקיליה, כלל לא מודעת לו. באותה תקופה לא נערכו טקסים להענקת הצל"ש, וההודעה על הענקתם נעשתה באמצעות תליית מודעה בבסיס. מכיוון שההחלטה על הענקת הצל"ש התקבלה לאחר נפילת חברו, הסיכויים שקרוביו יידעו על כך היו קלושים. "פתאום נפל לי האסימון", מספר קולר. "התקשרתי לאחותו של חיים ושאלתי אותה: 'רבקה, את יודעת שאחיך קיבל צל"ש על פעולת קלקיליה? היא מעולם לא שמעה על זה, ואף אחד מהמשפחה שלו לא קיבל לא נייר ולא תעודה.
"זה חימם לי את הטורים, והתיישבתי לכתוב מכתב לאלעזר שטרן, ראש אכ"א דאז. כתבתי שיש לנו בחור שנפל במתלה, ועד היום לא קיבל את הצל"ש שמגיע לו. ציינתי שאנחנו הולכים לערוך בעוד שלושה שבועות כנס פלוגתי, ושזה יהיה נהדר אם צה"ל יעניק במהלך הכנס את הצל"ש לאחותו. באותה הזדמנות ---ציינתי שאשמח לקבל גם את הצל"ש שמגיע לי.

פקודות שגרה מטעם רפאל איתן מג"ד 890 שנכתבו ע"י מרסל טוביאס הסמג"ד. בין הפקודות, הכרזה על שלושת מקבלי הצל"ש ותאור הסיבות למתן העיטור.

"יום הכנס הגיע, אבל לא הייתה תגובה מצה"ל. אז הדפסנו תעודה, קנינו סמל צל"ש בחנות סמלים, ומעל בימת הטקס קראתי לאחותו של חיים ואמרתי לה: 'צה"ל לא הצליח להעניק צל"ש לאחיך, אבל הנה פלוגה ב' מעניקה לך אותו'. זה היה מרגש בצורה יוצאת מן הכלל. רק לאחר כמה חודשים התקשרו אליי מהצבא, והודיעו שאישרו להעניק לשלושתנו את הצל"שים שמגיעים לנו. אמנם 50 שנה אחרי – אבל מוטב מאוחר מאשר אף פעם".
 

 

יוסי קולר, 2006.   התעודה שניתנה ע"י יאיר נווה, אלוף פיקוד המרכז.
 

לתמונות מפעולת קלקיליה
לחץ כאן

 

למפת פעולת התגמול בקלקיליה
לחץ כאן

 

למקבלי עיטורים בפעולת קלקיליה
לחץ כאן

 

| אודות האתר || תודות || עמוד הבית || מפת האתר || חיפוש שם || לוח מודעות || כתבו אלינו || עמותת הצנחנים |
אתר הצנחנים בעשור הראשון. כל הזכויות שמורות ל אגן מחשוב © 2004 - 2024
IDF Paratrooper's History Site Copyright AGN © 2004 - 2024
בניית האתר, עיצוב, מחקר, ראיונות, כתיבה ועריכה: ד״ר אריה גילאי ז״ל