למרות הויכוחים על אופיין והיקפן של פעולות הגמול, קיימת הייתה בממשלה ובמערכת הביטחון תמימות דעים לגבי הצורך להגיב על פעולות המסתננים שחדרו לשטח ישראל. הממשלה הסמיכה את הצבא ואישרה כל פעילות-מבצעית שבוצעה.

מבחינתם של דיין כרמטכ"ל ושרון כמפקד 890, נועדו הצנחנים לביצוע משימות אלו. ואכן מרבית פעולות הגמול, מפעולת קיביה ודרך פעולות עזה, בית המכס, כינרת, חוסאן ופעולת קלקיליה, בוצעו בעיקר ע"י לוחמי הצנחנים שהיו חדורי אמונה בלגיטימיות ובצדקת הדרך של פעולות הגמול.
לפעולות הגמול הנועזות הייתה השפעה חשובה ביותר על צה"ל בתקופה שבה נוסדו דפוסי פעילותו. החל בשכלול תורת הלחימה של חוליה או כיתה, דרך התארגנות מחלקה ופלוגה וכלה בלחימה של גדוד וחטיבה. בכל הדרגים נרכש ניסיון קרבי, ובעיקר גובשו ערכי לחימה וערכי מורשת חשובים. בסיום תקופת פעולות הגמול גדל בטחונו של צה"ל בכוחו וביכולותיו.

התמונות מאוסף ארכיון צה"ל ומעהב"ט.

 v  גאוות יחידה

חיי הצנחנים במחנה תל נוף ואחר כך במחנה בית ליד היו קשים. החופשות היו מועטות ונדירות ביותר, אימונים מתישים עם שהיות ארוכות בשדה ומסעות ארוכי-טווח (ראה הסיפור על מסעות כאלה בשנים 1957, 1958). והיו גם מסעות אחרים: מסע "בחגור פילים", מסע ניווט, מסע אלונקות, מסע מחוף לחוף ועוד. מסעות אלו ושיטות הענשה קשוחות ובלתי-פורמליות, הביאו לגיבוש חברתי (אחוות לוחמים) ולחישול החייל כלוחם בעל כושר גופני גבוה ויכולת עמידה בלחצים. שיר הצנחנים של חיים חפר שהפך להימנון הצנחנים, היה מכשיר נוסף להעלאת המורל ברגעים קשים, ולגיבוש היחידה. קורס צניחה היה מכשיר חשוב בטיפוח גאוות יחידה הרואה הישג בעצם הזכות לחבוש את הכומתה האדומה ולענוד את כנפי הצניחה. הזכות לקחת חלק בפעולות קרביות של היחידה היה גורם נוסף מלכד וחשוב. הסנקציה החמורה ביותר הייתה מניעת השתתפות בפעילות מבצעית או העפה מהיחידה. גאוות יחידה מהווה במובנים שונים משענת להיחלצות מקשיים וחיזוק המסייע ודוחף קדימה לאורך שנים. הלוחמים שאבו חלק מכוחם מגאוות היחידה.

v  אחוות לוחמים

הקושי הפיזי והמנטאלי באימונים, חוויות משותפות וסכנות בצניחה ובפעולות גמול, גיבשו את אחוות הלוחמים. סוג ייחודי של חברות המאופיינת בשפת מושגים משותפת, ביטויים מיוחדים שזר לא יבין, מעין קוד סודי משותף. אחוות הלוחמים היא כעין ערבות הדדית, נכס אותו שומרים הצנחנים לכל ימי חייהם, משולב באמירה "פעם צנחן תמיד צנחן". אולי זאת אותה רעות ידועה המוזכרת ב"שיר הרעות" של חיים גורי:  "הרעות נשאנוך בלי מילים, אפורה עקשנית ושותקת... אך רעות שכזאת - לא תיתן את לבנו לשכוח...".

תמונה מאוסף ארכיון צה"ל ומעהב"ט.

גיבוש חברתי כסיוע ליצירת אחוות לוחמים. פלוגה ד' עורכת קבלת שבת בגבול מצרים בשנת 1955. משמאל: סממנים חיצוניים המסייעים לטפח גאוות יחידה. הכומתה, הנעלים האדומות, תג "השפיפון" היחידתי וכנפי צניחה הם סמלים המרמזים על מעמדו של החייל בצבא והשתייכותו לצנחנים.