בחזרה לפטרה

מאת : רפי רוזנפלד

"7 ימים" שבועון "ידיעות אחרונות" – מס. 1257 ט"ו אדר תשמ"ח 4.3.1988

לפני מספר שבועות דיווח הרדיו, ואחריו העיתונות , כי שני קציני צה"ל נשבו בדרך לפטרה. הדיווחים ציטטו את "אל-איתחיאר" עיתון היוצא לאור באבו-דאבי, שהסתמך על מקורות "מהימנים ביותר" בירדן. על-פי אותם מקורות, נלכדו שני הקצינים הישראלים בידי כוחות ביטחון ירדניים. השניים היו בדרכם לפטרה, לא רחוק מגבול ישראל ירדן.

  הקצינים, לפי העיתון, הועברו לחקירה. בחקירה טענו "השבויים הישראלים", כי התכוונו לערוך מסע הרפתקני לארמונות הסלע בפטרה. אנשי הביטחון הירדניים טענו אחרת: שני הקצינים ניסו לשתול מכשירי ציתות והאזנה. דובר צה"ל לא הגיב על הפרסום ב"אל איתיחאד". הדובר אינו נוהג להגיב על ידיעות בתקשורת הערבית.

  משה לוי שמע את הידיעה ברדיו ונזכר באחיו, דרור. את הדיווחים בעיתונים גזר בזהירות, ודחס לתוך תיק קרטון חום, גדוש גזרי עיתון מצהיבים, עליו כתב מזמן: "פטרה".
  משה לוי מביט בתמונות על הקיר – דרור בכומתה אדומה, צילום של הסלע האדום, ונזכר בשנות ה-50 : מאיר הר ציון, יחד עם רחל סבוראי, מתחילים את מסורת המסעות לפטרה. הר-ציון – התגלמות המאצ'ואיזם של אותה תקופה. משה דיין אמר עליו, כי הוא הלוחם הגדול ביותר של עם ישראל מאז בר כוכבא.

  ליד המדורה, אחרי תקופה של הפדאיון, לפני היציאה לפעולות תגמול, מספר מאיר הר-ציון את סיפור המסע לפטרה. חודשים ספורים אחר-כך יוצאת לפטרה חבורת אריק מגר. יחד עם מגר יוצאים מרים מונדרר, גילה בן-יעקב, יעקב קליפלד (קליק) ואיתן מינץ כל החמישה נהרגו שם.

*   *   *

כמה מילים על פטרה. ארמונות פטרה נחצבו בסלע, בין המאה הראשונה לפני הספירה והמאה הראשונה לספירה  בידי העם הנבטי. הנבטים עסקו במסחר בין מדינות המזרח התיכון לבין הודו והמזרח הרחוק. מאבקים חוזרים ונשנים בינם לבין היהודים, אילצו אותם לרכז את המסחר בנגב – שם גם בנו את הערים הנבטיות.

  הם בנו תעלות וסכרים לאגירת מים, וכך הצליחו לנהל את חייהם באזורים צחיחים. פטרה, בהרי אדום, היתה הבירה. בארמונות ובקברים המפוארים שבעיר ניכרת השפעה ממספר סגנונות - בעיקר מהתרבות ההלניסטית והעברית. פה ושם ניתן להבחין בהשפעה של הסגנון הנוצרי. רוב המבנים המפוארים נשמרו במשך 2,000 שנה בזכות מזג האוויר היבש, ששרר באזור.

  השלטונות וכלי התקשורת בשנות ה-50 מזהירים, מתריעים, נוזפים. מדברים על "קלות הדעת", על הרפתקנות מיותרת. שירו של יוחנן זראי, "הסלע האדום", בביצועו של אריק לביא, נאסר להשמעה בקול ישראל. "הבוקר" תובע, במאמר מערכת, להעמיד לדין את ההולכים לפטרה.

  לא היו לכך הרבה הזדמנויות. אחרי חבורת אריק מגר יצאו דימיטרי ודרור, ובעקבותם הלכו לפטרה בחודש מרץ 1957, ארבעה צעירים – דן גלעד, רם פרגאי, קלמן שלף (שלפסקי) ומנחם בן-דוד. כל הארבעה נהרגו שם. עוד באותה שנה נהרגו שם גם שני אנשי משמר הגבול, מרדכי טובי ועמירם שי. מבין 13 הצעירים הללו, רק אחד, דמיטרי ברמן, חזר חי. דרור לוי, אחיו הצעיר של משה, היה חברו למסע.

  לוי, 66, נזכר באותו ליל שבת אביבי, 5 באפריל 1956. בבית בהרצליה חיכו עדה ויצחק לוי וחמשת בניהם לדרור, צעיר הבנים, שאמור היה להגיע לחופשה מבסיס צה"ל בערבה. שישה שבועות עברו מאז החופשה הקודמת. שעות אחדות קודם לכן, קיבלו מדרור מכתב. "אל תדאגו, אני אגיע".

  אותה שעה בדיוק, לא רחוק מבאר מנוחה שבערבה, הרים דרור לוי את צווארון חולצתו הצבאית מפני צינת הערבה הלילית, חיזק את הכובע האוסטרלי שלראשו, וצעד במהירות, יחד עם דימיטרי ברמן לכיוון פטרה. כעבור 12 שעות, נורה למוות מאש חיילי הלגיון.

*   *   *

  דרור לוי נולד ב 1936, בהרצליה. סבו בא עם המשפחה לראש פינה, מהכפר חסביה. אבות אבותיו של דרור הם צאצאי יהודי סלוניקי, שהיגרו לצידון לפני 350 שנה. האב, יצחק לוי, נולד בראש פינה, וכשייסדו את הרצלייה, ב- 1924 עבר עם אשתו ובניו לשרון.

  משה, האח הבכור, התגייס לחיל הנוטרות. היה מגיע לחופשות הביתה, ומספר לאחיו הקטנים סיפורים מלהיבים, מהשמירה על שדות כפר גלעדי. כשדרור התגייס לצה"ל, היה זה טבעי שילך ל-890. גדוד הצנחנים, כמו כל החבר'ה הטובים. אחר-כך הגיע לסיירת של הגדוד, שם פגש את דימיטרי ברמן.

  דימיטרי ברמן. כולם בסיירת הצנחנים הכירו את דימיטרי, מעטים ידעו את שמו המלא. טיפוס שונה. שש שנים לפני המפגש הגורלי עם דרור, הגיע לארץ מרוסיה יחד עם הוריו.   אחרי שהות קצרה בקיבוץ דן, עם עולים אחרים ממזרח אירופה וממרוקו, חזר ברמן לבית הוריו הלך לעבוד בבניין. ב-1954, התגייס לצה"ל. "הסתובבתי הרבה באותה תקופה עם הארכיאולוג פרופ' נלסון גליק. נהגתי ללוות אותו בסיוריו באזור שיבטה ובאזור עובדת. בכל סיור כזה נהג לקרוא פרק מהתנ"ך. התאהבתי בסיפורים האלה על שיבטה, עובדת ופטרה, ערי הנבטים. המקום היחיד במשולש הזה, שבו עוד לא ביקרתי היה פטרה. אז החלטתי ללכת גם לפטרה".

  נשארה רק הבעיה הטכנית: איך מגיעים לשם? ברמן נעזר במידה של חוצפה, ובמזל. באחד הסיורים מעבר לגבול, הגיע צוותו של דימיטרי לג'נין. בניגוד להוראות, נכנס ברמן למחנה של לגיונרים, וסחב משם מסמכים. שעות אחדות מאוחר יותר, נקרא ברמן למודיעין פיקוד צפון כדי למסור את המסמכים מג'נין. ברמן: "באחד המשרדים מצאתי מפה, שהיתה אסורה לשימוש בצה"ל. זו היתה מפה של איזור פטרה. לקחתי אותה ושמתי אותה מתחת למעיל.

  "חיפשתי שותף כדי לצאת איתו לפטרה. ביקשתי מחבר שלי בסיירת, אלברט חיות, להצטרף אלי, אבל הוא סירב. בסוף הלכתי עם דרור לוי. דרור היה סמל ושימש כמפקד הצוות".

  "אני לא ידעתי דבר על כוונתו של דרור לצאת לפטרה", אומר היום אחיו, משה לוי. "אבל בדיעבד התברר שהוא רמז לאופירה, אשת אחי, על כוונתו לצאת למסע. אופירה לא שיתפה אף אחד בסוד העניין. עד היום היא מתייסרת על כך. הניסיון שלי אומר, שקיים גורל. אני לא חושב שאילו אופירה היתה מספרת לי, הייתי משפיע על דרור לא ללכת לפטרה. זה היה גורלו".

  דרור לוי ודימיטרי ברמן הולכים לפטרה. ברמן ולוי יצאו מהבסיס של פלוגת הסיור החטיבתית בעין חוסוב, לימים חצבה. אברהם מדינה, סמל מהיחידה, הסיע אותם בקומנדקר צבאי עד למצבה בבאר מנוחה, מצבה שהוקמה להנצחת זכרם של החמישה שנהרגו בפטרה, שלוש שנים קודם לכן.

  בחמש אחר הצהריים, ירדו מהקומנדקר והחלו ללכת בשביל הגישה הדרומי לפטרה, דרך ואדי חושייבה והר אהרון (הור ההר). הם הלכו כל הלילה, נעזרו במפה שהשיגו במודיעין של פיקוד צפון. במפה היו מסומנים שבילי הגישה לפטרה, מטיולם של מאיר הר-ציון ושל רחל סבוראי. הם לא צעדו בשביל של הר-ציון דרך נבי מוסא, אלא בשביל דרומי שבו ייהרגו שנה מאוחר יותר ארבעה צעירים: דן גלעד, רם פרגאי, קלמן שלף (שלפסקי) ומנחם בן דוד.

  שנה לאחר האירוע, מיואש מהניסיונות לקבל מידע מצה"ל, כתב משה לוי בלדה ארוכה לזכרו של דרור"

"שלושה את הגבול חצינו בדרך אל פנינת העבר,

אל שיא הרי אדום – "הר אהרון" – בו, משה אחיו קבר.

שלושה בדרך לפטרה, עיר הסלע והטמיון,

דרור וחברו ברגל, אני על כנפי הדמיון...

ואנו שיכורים, דחופי תאווה – על כנפיהם מרחפים.

ועת חשיכה החלה לרדת – עת על כיסאו עלה הליל,

אחרון מבטינו הענקנו למולדת – התבינו?

התעריכינו נכונה... מדינת ישראל ???"

 ינואר 1988. בבוקר שבו שודרה הידיעה מ"אל איתיחאד", סער מזג האוויר,. החזאי הודיע שהגשם יימשך עד סו. השבוע, דימיטרי ברמן עמד בחול, על חוף ימה של אשדוד. ברמן אוהב את הים אחרי הסערה. אוהב לראות מה עולל הים לחוף. ברמן, בן 52, נראה מבוגר מכפי גילו, מובטל, אחרי התקף לב, ממתין לניתוח צנתור.

  ברמן הוא המקור היחידי למה שאירע, מהרגע שירדו השניים מהקומנדקר. אחרי המקרה התראיין בעיתון "למרחב". אחר כך סירב בדרך כלל, לדבר באמצעי התקשורת.

  דרור ודימיטרי הלכו כל הלילה והגיעו לפטרה, עם אור ראשון בשבת בבוקר. הם טיילו בעיר עצמה, ראו פה ושם קבוצות של תיירים שהסתובבו בעתיקות פטרה, והבחינו גם בחיילים ירדנים.

  דימיטרי: "הלכנו אחר קבוצת התיירים וניסינו להבין את דברי ההסבר של מורי הדרך. אני לא כל כך הבנתי, כיוון שהדברים נאמרו באנגלית. דרור הבין. באיזושהי נקודה נפרדנו מהם והתיישבנו לנוח, אכלו את קציצות בשר הלוף הצבאי ושתינו מיץ".

  על פי התוכנית המקורית, השניים היו אמורים לחזור לבאר מנוחה בחסות החשיכה. משם, אברהם מדינה צריך היה לאסוף אותם בקומנדקר. משום מה, בסביבות השעה שלוש אחר הצהריים, חשו חרדה בלתי מוסברת, והחליטו לחזור לארץ כבר באותה שעה. כתב משה לוי:

... פתע הרגשנו כי נהפך הגלגל

הרגשנו מתיחות... ואימה בחלל...

החזה התרחב, התכווץ במועקה...

הרגשנו כדגים בהתפשם בחכה.

... רוח שרב אכזרית נעורה מהמדבר –

וביובש המצמית, הגרון כה ניחר...

לוי וברמן עלו מעיר-הסלע לכיוון הר אהרון (הור ההר) – מרחק של שמונה ק"מ – והתחילו לרדת במורד הרכס לכיוון הערבה. כעבור כמה מאות מטרים הבחינו, כי בשביל שמולם מטפסים לגיונרים ירדניים – שישה או שמונה – המתחקים אחר העקבות שהשאירו השניים בלילה הקודם. הם הספיקו לסגת אחורה כמה עשרות מטרים, תפסו מחסה מאחורי סלע, וחיכו.

  הגששים הירדניים הבחינו, ככל הנראה גם בעקבות הטריים. הכוח הירדני התפרס והקיף את הסלע. שמאחריו הסתתרו. ברמן ולוי החלו לירות. לפי גרסת דימיטרי, הוא הצליח לפגוע בשני לגיונרים. משה לוי טוען שדרור חיסל את שני החיילים הירדניים.

  לדברי לוי, ישנם שינויים בסיפורו של דימיטרי בין הגרסאות השונות שסיפר לעיתונות על האירוע. אחד הפרטים הלא ברורים, הוא מי ירה בלגיונרים. בחלק מהגרסאות המוקדמות נטען, שדרור הוא זה שירה בירדנים, ובגרסאות מאוחרות יותר טען דימיטרי, כי הוא חיסל את הירדנים.

  לאחר חילופי היריות, החליט דרור שצריך להחליף מחסה. במרחק של כ-200 מטר היה ערוץ ואדי, שירד לכיוון הערבה. הוא צעק לדימיטרי: "אני אחפה עלייך ואתה תרוץ לוואדי". הכוונה היתה שדימיטרי יגיע לוואדי, ואז יחפה על דרור.

  ברמן פתח בריצה לכיוון הוואדי, אולם כעבור מטרים ספורים נפגע בידו, ושמט את הרובה הצ'כי. הוא המשיך לרוץ פצוע, ללא נשק, וירד לוואדי. למעלה, נשאר דרור ללא חיפוי.

הוא זינק ממחסה פתאום אל עבר רעהו – ובחלפו לידו במרוצתו, גחן אל רובהו...

הוא גחן.. אולם לא הרימו... כי שרק כדור מוות, והקדימו.

הוא כרע וצנח לארץ... השתרע על גחון...

ובהרדמו – תשקוט הארץ – וחדל כל שאון.

השמש שקעה באחת, הלילה ירד –

נפוצו כל איש לעברו.. לבדו, אחי שרד

שכב על בטנו רגוע ... לחיו על זרועו כתינוק

דמו ממצחו כמבוע.. ותגמעהו אדמה, ותינוק,

*  *  *

כשירדה החשיכה, חזר דימיטרי לדרור. גופתו כבר היתה קרה. הוא לקח את הרובה הצ'כי, את מצלמתו של דרור ואת המפות, והחל לצלוע לכיוון הערבה. החיילים הירדניים שסרקו את האזור, הבחינו בו. ברמן: "קפצתי שוב לתוך הוואדי. היה שם מן קניון עמוק. מהקפיצה נקעתי את הרגל. הירדנים חשבו, כנראה, שנהרגתי בקפיצה והפסיקו לחפש אחרי. הרגל התנפחה. לא יכולתי לדרוך עליה. השתמשתי ברובה כבקב והתחלתי לצעוד לכיוון הערבה".

  ברמן צלע כל הלילה והגיע בבוקר לגבול. ליד באר מנוחה, משם יצאו השניים, המתינו לו אברהם מדינה וחברים מהיחידה. הוא נלקח במהירות לבית-החולים הצבאי בג'וליס.

  משה לוי, אז סרן בצה"ל, שמע על מות אחיו רק שלושה ימים מאוחר יותר: "אחי נהרג במוצ"ש, כ"ה בניסן. למרות שהייתי קצין בצה"ל, קיבלתי את הידיעה רק ביום שלישי בערב. בבוקר יום רביעי, חיפשתי את דימיטרי. הוא היה בבית חולים צבאי בג'וליס. ממנו למדתי לראשונה על פרטי האירוע.

  "כמה שבועות מאוחר יותר, ניסיתי לפגוש את דימיטרי בבסיסו. הוא מרח אותי. מייד הרגשתי, שהוא מורח אותי בסיפור שונה בפרטים מהסיפור הראשון, שסיפר לי בג'וליס. הוא ניסה להתחמק, כולם ניסו להתחמק, הר-ציון לא רצה לדבר איתי אף לא מילה, אריק שרון היה גדול בשבילי. שנים אחר כך פגשתי את אברהם מדינה, שהסיע את דרור ואת דימיטרי למסע. הוא טען שאינו זוכר את פרטי האירוע".

  לוי לא נואש והמשיך לנסות להיפגש עם חיילים ועם קצינים מיחידתו של אחיו, דרור. ביום רביעי, לאחר שביקר אצל דימיטרי בבית-החולים, ניגש ליחידתו של אחיו, שם נפגש עם המ"פ של דרור, עובד לדיז'ינסקי. לדיז'ינסקי מסר ללוי את החפצים האישיים של דרור, ביניהם מעטפה עם התמונות שצולמו בפטרה, ושתי מפות של האזור.

 לוי: "מאז לא הצלחתי ליצור שום קשר עם שלטונות צה"ל בעניין. המ"מ של דרור נהרג חודש אחר כך בתאונת אימונים והמ"פ, עובד לדיז'ינסקי, נהרג במיתלה כעבור כמה חודשים במבצע קדש.

 "המשכתי לשרת בצה"ל עד 1975, וכל אותן השנים לא הצלחתי להשיג – לא אישית ולא רשמית, משום גורם, אינפורמציה נוספת על האירוע. יש להניח, שהיה קיים קשר של שתיקה בעניין".

  גופתו של דרור לוי הוחזרה לארץ דרך אילת ביום חמישי. לוי: "השלטונות ניסו להתנער מהמקרה ולזרות חול בעיני האו"ם. משה שרת, אז ראש הממשלה, החליט לספר, שדרור ודימיטרי היו אזרחים, אי לכך לא היתה אחריות של המדינה על האירוע. שרת דרש שהשניים ייקברו כאזרחים. זה הקפיץ אותי. לפי דעתי זו  היתה התנהגות מגונה.

  "רצתי ליחידה. ממשרדו של מוטה גור, שהיה הסמח"ט, התקשרנו לשלישו הצבאי של שר הביטחון, נחמיה ארגוב, וסיפרנו לו את כל הסיפור. אמרתי שזו פגיעה בכבוד המשפחה. הרעשתי שמים וארץ. לא ייתכן שחייל, שהשתתף ב 12 פעולות תגמול, נהרג במהלך שירותו הצבאי, לא יזכה לקבורה צבאית". דרור נקבר בטקס צבאי מלא בבית העלמין בהרצליה.

*  *  *

  דימיטרי ברמן השתחרר מבית-החולים ונחקר בצה"ל. שבועות ספורים מאוחר יותר, הועמד לדין בבית-המשפט הצבאי ברמלה. למשפט שנערך בדלתיים סגורות, הגיע גם משה לוי. הוא ראה את אריאל שרון מח"ט הצנחנים, אהרון דוידי המג"ד, ומאיר הר-ציון המ"פ, נכנסים להעיד. לוי נותר מחוץ לאולם בית-הדין. לא נתנו לו להיכנס.

  לוי נשאר במשך השנים עם תחושה קשה באשר להתייחסות הצבא למסע לפטרה. צה"ל מסר ללוי רק את עובדות מותו של אחיו דרור בפטרה. הנסיבות לא פורטו מעולם. כל הסיפור ידוע ללוי ממקורות אחרים – בעיקר מדימיטרי. צה"ל גם לא טרח למסור למשפחה את תוצאות החקירה על נסיבות מותו של דרור. אגב, עד היום – 32 שנים אחרי הפרשה – צה"ל אינו משחרר את החומר הארכיוני העוסק בפרשת הליכתם של השניים לפטרה.

  מפקדיו של ברמן היו עדי הגנה במשפט. הם תמכו בגרסתו של ברמן, כי השניים יצאו לפטרה בפקודה, בתפקיד – לסיור צבאי. בצנחנים לא מכבסים כביסה מלוכלכת בחוץ, גם אם מדובר בבית-דין צבאי.

  גרסתו הרשמית של דימיטרי בבית המשפט היתה, שהוא יצא לפטרה לסיור בפקודת הממונים. היום הוא מודה שטענה זו היתה שקרית, ובפועל יצאו שניהם לטיול פרטי. ברמן: "אני טענתי שלדרור לוי, שהיה בכיר ממני, היתה פקודה לצאת לסיור בפטרה. זה התקבל בבית-המשפט על רקע מקרים קודמים, שבהם פעלה הסיירת מעבר לגבולות. עד היום אני טוען שכך היה, על אף שבפועל אנחנו יצאנו לטיול בפטרה".

  על רקע טיעוניו של הסנגור במשפט, חיים בסוק, ועדותיהם של שרון, דווידי והר-ציון, יצא דימיטרי זכאי. כעבור זמן קצר, הוגש ערעור על פסק-הדין. דימיטרי טען שמשפחת לוי הגישה ערעור. הוא אומר שלא יכלו להשלים עם כך שברמן ייצא זכאי, בעוד בנם נהרג. משה לוי מכחיש את הטענה הזו.

  במשפטו החוזר, ברמן שוב יצא זכאי: "אנחנו לא היינו ילדים. לא לקחתי את דרור ביד וגררתי אותו לפטרה. הוא הלך מרצונו. שנינו היינו שותפים למעשה".

*  *  *

 אבל ברמן הוענש. סיירת הצנחנים סגרה איתו את העניין ביחידה. שלחו אותו לקורס קצינים. "העונש הכי גדול בסיירת היה אז לצאת לקורס קצינים", אומר דימיטרי. "מי שהולך לקורס, לא יוצא לפעולות מעבר לגבול.  לכן לא השתתפתי בפעולת קלקיליה. גם בתקופת מבצע קדש, הייתי בקורס. כל הסיירת צנחה במיתלה, ואני הייתי בקורס קצינים". ברמן סיים את קורס הקצינים, אבל כעבור שבעה חודשים, נקטעה הקריירה הצבאית שלו.

  בתחילת 57', יצאו לפטרה ארבעה צעירים – דן גלעד, רם פרגאי, קלמן שלף (שלפסקי) ומנחם בן דוד. כולם נהרגו במסע. בחקירה שנערכה בצה"ל נתגלו עדויות, כי ברמן תידרך את הארבעה לקראת המסע. לימים טען, כי הכיר אמנם את דן גלעד ואת רם פרגאי בקורס הקצינים, אבל היחידי ששמע ממנו סיפורים על פטרה היה קלמן שלפסקי.

 כעבור מספר שבועות, קיבל מכתב חתום מידי הרמטכ"ל, שתבע ממנו לעזוב את צה"ל. ברמן עזב.

  "אני לא חושב, שקשה להבין מדוע הם הלכו לפטרה", אומר היום משה לוי. "עם זה שהנושא כואב, אני גאה בדרור. הליכתו לפטרה רק מוכיחה את יחסו של אחי למולדת, לידיעת הארץ, להיסטוריה שלה. אם פה ושם נעשו דברים, שאולי חרגו ממסגרת החוק, אני לא רוצה לשפוט אותו. לגבי קיימת דמות של אדם שנפל, כשהוא שלם עם עצמו. אינני יכול לומר ששלחו אותו לפטרה, אבל מי שהיה אז בעניינים ידע, שהצבא הסתכל על 'גיבורים' כאלה בעין יפה".