צנחני הישוב היהודי בארץ-ישראל.
  תקופת סוף מלחמת העולם השניה.

צנחנים אלה זכו להוקרת היישוב כולו כסמל להיחלצות היהודים בארץ ישראל למען יהדות הגולה, וכביטוי לשותפות הגורל היהודית.

כנפי צניחה שהוענקו לצנחני הישוב ע"י הצבא הבריטי

דפי ביוגרפיה של צנחני הישוב היהודי

מאת: תהילה עופר*
*עיתונאית ומחברת הספר: חביבה - סיפור חייה, שליחותה ונפילתה של הצנחנית חביבה רייק,
מאת: תהילה וזאב עופר, הוצאת ספרית פועלים, 2004.

רפאל (רפי) רייס (1914 – 1944)
 

רפי נולד ב-11 באוגוסט 1914 בבודפשט בירת הונגריה, להוריו הלנה ואברהם רייס, מנהל חווה חקלאית. כשרפי היה בן חמש עקרה המשפחה לעיר נובה זאמקי בסלובקיה, שם נפטר אביו כעבור שנה. האם פרנסה את ילדיה, קודם כמורה למלאכה ואחר כך כבעלת בית מרזח. לאחר סיום לימודיו התיכוניים התחיל רפי ללמוד רפואה בברטיסלווה.

בגיל 20 הצטרף רייס לתנועת סטודנטים ציונים בשם "בן-גוריה" ובהמשך עבר ל"מכבי הצעיר". הוא עלה ארצה ב- 1939 באוניית המעפילים "הילדה" שנלכדה, והיה עצור במחנה עתלית. לאחר שנת הכשרה במוסד החקלאי "עיינות" הצטרף לקבוצת חוליות, לימים שדה-נחמיה, בעמק החולה. הוא נשא לאשה את חברתו נעמי ונולדה להם בת, עדנה.

בדצמבר 1943 התנדב רייס לצאת אל מעבר לקווי האויב ויועד לפעול בהונגריה. הוא קיווה למצוא שם את אמו, בעיר ילדותו שהיתה בשטח שסופח להונגריה. רייס סיים קורסי הכנה לשליחות של ההגנה  והפלמ"ח , קורס צניחה בריטי ברמת-דוד ואימונים נוספים במצרים. תפקידיו מטעם הבריטים היו מודיעין ומילוט צוותי אוויר שנפלו בשבי או צנחו ממטוסיהם שנפגעו. אך מטרתו העיקרית היתה זו של הנהגת היישוב וההגנה – הצלת יהודים וארגונם להגנה עצמית.

בקיץ 1944 צנח רייס יחד עם חיים חרמש ביוגוסלביה, בשטח שהיה בידי הפרטיזנים. לצורך השליחות קיבל זהות חדשה, שטפאן רייס ושם צופן, Jordan. רייס וחרמש התכוונו לעבור להונגריה, אך לאחר לכידתה של קבוצת הצנחנים שמנתה את חנה סנש , יואל פלגי ופרץ גולדשטיין , החליטו הבריטים כי השניים יחדרו ליעדם דרך סלובקיה. הם צורפו ל"מבצע אמסטרדם", שבו היו חברים חביבה רייק וצבי בן-יעקב.

ב-15 בספטמבר 1944 צנח יחד עם בן-יעקב וחרמש בהרי סלובקיה, ולאחר נדידה של יותר משבוע בהרים הגיע אתם לבנסקה ביסטריצה, מרכזה של מובלעת מורדים סלובקים בשלטון המרכזי, שהיה בעל ברית של גרמניה הנאצית. שם פגשו את חביבה רייק ופעלו יחד אתה בכפל התפקידים. רייס וחרמש המתינו להזדמנות לעבור להונגריה. בסוף אוקטובר דיכאו הגרמנים את המרד בסלובקיה, והצנחנים הקימו מחנה בהרים ובו ריכזו כמה עשרות לוחמים יהודים צעירים ואת ראשי הקהילה. לאחר התקפת פתע על המחנה, נשבה רייס יחד עם חביבה רייק ובן-יעקב. רייס נפצע, ובשעת בדיקה רפואית גילה רופא שהוא יהודי. למרות היותם במדים בריטיים, לא זכו הצנחנים ליחס של שבויי מלחמה. רפאל רייס וחביבה רייק נרצחו על ידי הנאצים ועוזריהם הסלובקים ב-20 בנובמבר 1944, יחד עם קבוצה גדולה של יהודים ופרטיזנים, ונקברו בקבר אחים בקרמניצ'קה. צבי בן-יעקב נרצח כעבור כמה שבועות במאוטהאוזן.

בטרם מותו הצליח רייס להבריח מכתב לאשתו וכתב בו, בין השאר: "מתנגד אני לכך שיעשו ממני גיבור לאומי... לא היתה זאת גבורה כלל... אל תבכו אותי, כי הלכתי בדרכי בעיניים פקוחות. אני בטוח בעצמי ואיני מתחרט על אף צעד אחד מאלה שעשיתי..."

 בסוף המלחמה הוצאו חביבה ורפאל רייס מקבר האחים, זוהו על פי דיסקיות הזיהוי ונקברו בחלקה צבאית בריטית בפראג. על קבריהם הוצבו צלבים ורק מאוחר יותר הוחלפו במגיני דוד. ב- 1952 הועברו לקבורה בחלקה של שבעת צנחני היישוב שנפלו במילוי תפקידם, בבית הקברות הצבאי בהר הרצל.

אנצו חיים סֶרֶנִי (1905-1944)
 

חנה סנש (1921- 1944)
 

משוררת ולוחמת יהודיה. סיפור חייה ומותה הפך לסמל לגבורה בהיסטוריה של התנועה הציונית.

 סנש נולדה וגדלה בבודפשט, הונגריה. אביה, בלה סנש, היה סופר ידוע ונפטר כשהיתה ילדה. היא עלתה לארץ ישראל בשנת 1939, ולמדה בכפר הנוער בנהלל. לאחר מכן הצטרפה לקבוצת מקימי קיבוץ שדות ים. במלחמת העולם השנייה התנדבה ליחידת צנחנים משותפת ל"הגנה" ולצבא הבריטי, שנועדה לפעול באירופה הכבושה.

על פי התכנון, היו אמורים סנש ושני לוחמים נוספים - יואל פלגי ופרץ גולדשטיין - לצנוח על אדמת יוגוסלביה, להבריח את הגבול להונגריה ושם לפעול כסוכני מודיעין עבור הצבא הבריטי ובמקביל לסייע בהצלת יהודי הונגריה מידי הנאצים.

במרץ 1944 יצאה סנש למבצע, וצנחה ביוגוסלביה בסמוך לגבול הונגריה. פלגי וגולדשטיין צנחו חודש לאחר מכן. שלושת הלוחמים המתינו ביוגוסלביה בניסיון לחבור לכוחות פרטיזנים מקומיים ובעזרתם להגיע להונגריה. משבוששה העזרה מלבוא החליטה סנש ביוני 1944 לחצות את הגבול בכוחות עצמה.

בלילה בין התשיעי לעשירי ליוני 1944 חצתה סנש, בלוויית שלושה מלווים, את הגבול. מיד לאחר מכן נתפסה על ידי המשטרה ההונגרית ונאסרה בכלא בבודפשט, עיר הולדתה. שם היא הועמדה לדין באשמת ריגול ובגידה במולדת.

על פי עדויות רבות עמדה סנש בעינויים קשים של אנשי המשטרה הצבאית בהונגריה וסירבה למסור מידע נוסף אודות מבצע הצניחה. כמו כן סירבה לבקש חנינה משופטיה למרות שהדבר הוצע לה. בזמן שהותה בכלא נפגשה עם אימה קתרינה סנש (שנשארה בהונגריה) שניסתה בדרכים שונות להביא לשיחרורה.

בשבעה בנובמבר 1944, לאחר שנמצאה אשמה ובמלאת לה 23 שנים, הוצאה חנה סנש להורג על ידי כיתת יורים, בחצר בית הכלא. סביב נסיבות מאסרה ומותה של סנש הועלו במהלך השנים מספר גרסאות סותרות. בין השאר שורבב שמה בפרשת קסטנר .

פלגי וגולדשטיין חצו את הגבול אף הם והצליחו להגיע עד בודפשט, שם נפגשו עם ישראל קסטנר. בנסיבות שלא הובררו עד תום, נתפסו השניים על ידי הגרמנים ונשלחו לאותו בית כלא בו שהתה סנש. גולדשטיין נשלח לגרמניה ועקבותיו לא נודעו, ואילו פלגי הצליח להימלט ולשרוד.

32 אנשי "הגנה" ופלמ"ח צנחו במסגרת יחידת הצנחנים בה שירתה סנש. 12 מהם נפלו בשבי, שבעה הוצאו להורג ומרבית הלוחמים כלל לא הגיעו למדינות אליהן היו אמורים להגיע. בדיעבד נטען, כי אל מול הקשיים הצפויים ולאור הכשרתם הקצרה נידונה פעולת הצנחנים לכישלון מראש. יתרה מכך, נטען כי מלכתחילה לא נועד המבצע להניב תוצאות ממשיות, אלא לחזק את אתוס הלחימה הציוני ולרומם את רוחו של הישוב היהודי בא"י, אל מול הידיעות על ההשמדה באירופה.

ב-1950 הועלו עצמותיה של סנש ארצה ונטמנו בהר הרצל (ירושלים). משיריה: "הליכה לקיסריה" ("אלי, אלי, שלא יגמר לעולם"), "אשרי הגפרור" (מאי 1944, שירה האחרון). כמה משיריה הולחנו. כל כתביה, בהם שירים, יומן ומחזה מהווי הקיבוץ, "הכינור", כונסו בספר "חנה סנש, שליחותה ומותה" (1962).

מספר שנים לאחר תום מלחמת העולם השנייה נידונו שופטיה של סנש לתקופות מאסר שונות באשמת סיוע למשטר הנאצי. ביולי 1993 בעקבות בקשה רשמית של מדינת ישראל, התכנס בית דין העליון של צבא הונגריה, והוציא פסק דין בו זוכתה סנש מכל אשמה.

בשנת 1994 שבה סנש לסדר היום הציבורי, בעקבות הצגת "משפט קסטנר" - מחזה ודרמה טלווזיונית שכתב המחזאי מוטי לרנר. במחזה נרמז כי סנש הסגירה לאחר עינויים את שמותיהם של חבריה למבצע. קרובי משפחתה של סנש עתרו לבג"ץ על מנת למנוע את שידור הדרמה, אך עתירתם נדחתה.

פרץ גולדשטיין (1923 – 1944)
 

פרץ נולד ב-4 ביולי 1923 בעיירה מאריש-לודג' בחבל טרנסילבניה ברומניה, להוריו רחל ויוסף דב גולדשטיין. המשפחה העניקה לילדים חינוך יהודי דתי ולאומי, יחד עם השכלה חילונית אירופית. גולדשטיין היה תלמיד חרוץ ובמקביל ללימודיו בבית ספר תיכון הצטרף לתנועת נוער ציונית ונמנה עם פעיליה. עוד לפני סיום הלימודים רצה לצאת להכשרה לקראת העלייה לארץ ישראל, אך ב- 1940 נסגרו חוות הכשרה החלוציות בפקודת השלטון הרומני, שהיה בעל ברית של גרמניה הנאצית. על כן החליט לעלות לארץ ישראל ללא דיחוי, ובגיל 17 הגיע לארץ עם קבוצת בני גילו ונשלח לחברת נוער בקיבוץ אפיקים . שם פגש חברי גרעין מטרנסילבניה, ביניהם יונה רוזנפלד-רוזן ויואל נוסבאכר-פלגי, המבוגרים ממנו בכמה שנים ועתידים להיות חבריו לשליחות. הוא הצטרף לגרעין שלהם, שישב אחר כך בחצר כנרת, והתכונן להקמת קיבוץ מעגן.

 בדצמבר 1942 התנדב לפלמ"ח , בתקופה שנשקפה בארץ סכנת פלישה גרמנית מצפון אפריקה. כעבור שנה המליצו עליו מפקדיו לצאת לקורסי הכנה לצניחה באירופה הכבושה והוא התנדב. יונה רוזן העיד לימים שניסה להניא את המפקדים מלגייסו למשימה זו, בכלל גילו הצעיר, אך נחישותו לצאת לשליחות והעובדה ששלט בהונגרית וברומנית עמדו לזכותו, שכן חבל טרנסילבניה סופח בשנות המלחמה להונגריה. הוא עבר קורסי הכנה של ההגנה , אימונים במצרים וקורס צניחה בריטי ברמת דוד. לצורך השליחות קיבל מהבריטים זהות בדויה, סרג'נט ג'ונס, ושמות צופן: Varga, Lemon ועוד. תפקידו הצבאי היה איסוף מודיעין וחילוץ צוותי אוויר של בעלות הברית שברחו מן השבי או צנחו ממטוסיהם שנפגעו. תפקידו מטעם הנהגת היישוב היה בעיניו החשוב ביותר – הצלת יהודים וארגונם להגנה עצמית.

 ב-13 באפריל 1944 צנח יחד עם יואל פלגי ביוגוסלביה, ובהמתנה לחציית הגבול להונגריה פעל בקרב הפרטיזנים של היגוסלבים . כעבור חודשיים עברו השניים להונגריה, זמן קצר לאחר שעברה לשם חנה סנש . פלגי וסנש נאסרו, אך פרץ הצליח להסתתר זמן-מה בבודפשט, במחנה של יהודים שהמתינו להעברתם לספרד, במסגרת הסדר בין ועדת ההצלה שפעלה בהונגריה והשלטונות. לתדהמתו גילה במחנה את הוריו, שהתכוונו להגיע בסופו של דבר לארץ ישראל, שם סברו שנמצא בנם. הוא התוודע אליהם, אך ויתר על האפשרות לצאת מהונגריה עם יהודי המחנה, נפרד מהוריו ויצא לחפש דרכים למילוט חבריו הכלואים.

 התוכניות שרקם לא צלחו, ובחודש יולי 1944 נעצר ונחקר על ידי השלטונות ההונגריים והגסטאפו . כעבור זמן-מה נשלח ברכבת למחנה הריכוז אוראניינבורג בגרמניה. לפי עדויות נראה שם לאחרונה ב-8 בדצמבר ונספה שם ב-1 במרס 1945, חודשים ספורים לפני ניצחון בעלות הברית על גרמניה הנאצית.

 גופתו של פרץ גולדשטיין לא נמצאה, אך בחלקה של שבעת צנחני היישוב שנפלו במילוי תפקידם בבית הקברות הצבאי בהר הרצל יש גם מצבה לזכרוב. בקיבוצו, מעגן, ליד "בית הצנחן" המוקדש לכל צנחני היישוב, יש אנדרטה לזכרו.

אבא ברדיצ'ב (1920 – 1945)
 

נולד ב- 25 באפריל 1920 בעיר גאלאצי ברומניה, להוריו סוזי ומרדכי ברדיצ'ב, נצר למשפחה החסידית הנודעת. גדל על ברכי היהדות, וכנער הצטרף לתנועת הנוער הציוני ונמנה עם פעיליה. בתום לימודיו התיכוניים פעל במרכז התנועה בבוקרשט הבירה. נחוש בהחלטתו לעלות ארצה כחלוץ, יצא להכשרה בחווה חקלאית ליד בוקרשט. באוקטובר 1940 סגר השלטון האנטישמי, שהיה בעל ברית של גרמניה הנאצית, את ההכשרות הציוניות, והוא החליט לעלות לארץ ישראל ללא דיחוי. התנועה הציעה לברדיצ'ב לעלות ארצה בעלייה לגאלית, במסגרת מכסת הסרטיפיקטים שנתן המנדט, אך הוא ויתר על זכותו ועלה באוניית המעפילים  "דריאן 2". לאחר ארבעה חודשים של טלטולים בים לכדו הבריטים את האונייה, וברדיצ'ב, עם שאר המעפילים, נכלאו למשך שנה וחצי במחנות ההסגר מזרע ועתלית. במחנות היה מיוזמי גיבוש גרעין של חברי תנועתו, ולאחר השחרור יצא עמם לקיבוץ גבע ובהמשך לאשדות יעקב, כהכנה להקמת קיבוץ עצמאי בשם "במאבק".

 בנובמבר 1943 התנדב ברדיצ'ב לצאת אל מעבר לקווי האויב, ויועד לפעול בארץ הולדתו, רומניה. הוא סיים קורסי הכנה לשליחות של ההגנה , קורס צניחה בריטי ברמת-דוד ואימונים נוספים במצרים. תפקידיו מטעם הבריטים היו מודיעין ומילוט צוותי אוויר שנפלו בשבי או צנחו ממטוסיהם שנפגעו בעת הפצצת שדות הנפט ברומניה. אך מטרתו העיקרית היתה זו של הנהגת היישוב וההגנה – הצלת יהודים וארגונם להגנה עצמית. לצורך השליחות קיבל זהות חדשה, סרג'נט רוברט ויליס, ושמות צופן: Arnold, Anticlimax ועוד.

 במרס 1944 צנח ברדיצ'ב ביוגוסלביה יחד עם חנה סנש , ראובן דפני ויונה רוזנפלד (רוזן). בהמתנה למעבר לרומניה פעל כאלחוטן בקרב הפרטיזנים של טיטו . משלא נתאפשרה החדירה משם לרומניה, הוא הוטס לסלובקיה, כדי לנסות להגיע ליעדו דרך הונגריה. בסוף ספטמבר 1944 הגיע לעיר בנסקה ביסטריצה, מרכזה של מובלעת מורדים סלובקים בשלטון המרכזי שהיה בעל ברית של גרמניה הנאצית. שם פגש את הצנחנים חביבה רייק , צבי בן-יעקב , חיים חרמש ורפאל רייס , להם הביא משדרים חלופיים במקום אלה שאבדו לשלושה מהם בעת הצניחה ובפשיטה על תחנת הקשר שהקימה חביבה רייק. בהמתנה לחציית הגבול פעל ברדיצ'ב יחד עם חבריו בסיוע לפליטים היהודים שהתרכזו בשטח המובלעת.

 בהתקרב דיכוי המרד הסלובקי בידי הגרמנים, יצא ברדיצ'ב לדרך להונגריה, יחד עם קומץ חברי משלחת בריטית ומשלחת אמריקנית, שהיו נציגי צבאותיהם בקרב המורדים. לאחר שהגרמנים השתלטו על כל המובלעת, נתקלה הקבוצה במארב ונמלטה להרים. הגרמנים פתחו במצוד אחריהם וכעבור חודשיים נלכדו כולם. ב-26 בדצמבר 1944 הועבר אבא ברדיצ'ב, יחד עם שאר השבויים, למחנה מאוטהאוזן. מתורגמן גרמני העיד אחרי המלחמה כי הם נחקרו באכזריות ולבסוף הוכנסו לחדר תת-קרעי, הופשטו ממדיהם באמתלה של בדיקה רפואית כדי שלא ייחשבו שבויי מלחמה, ונרצחו על פי פקודה שהגיעה הישר מקצין ה"סס ארנסט קלטנברונר, ראש המשרד לביטחון פנים של הרייך. זה היה ב- 26 בינואר 1945, חודשים ספורים לפני נפילת הרייך השלישי.

ראובן דפני
 

ראובן נולד ב- 1913 בזגרב שביוגוסלוויה. הוא היה חבר בתנועה ציונית. כשהיה בן ארבע עשרה עברה המשפחה לווינה. באוסטריה נחשף דפני בפעם הראשונה לאנטישמיות וזיקתו לציונות התחזקה. הוא החל ללמוד בבית ספר יהודי ולמד עברית כדי לעלות ארצה ולהתיישב בה. ב- 1936 עלה ראובן בגפו לארץ ישראל והיה ממייסדי קיבוץ עין גב. בינואר 1940 התגייס לצבא הבריטי, שם הוטל עליו להקים את המדור היוגוסלווי שיעסוק בקשר עם הפרטיזנים.

ראובן פגש את היחידה הארץ ישראלית שהייתה אמורה לצנוח מעבר לקווי האויב, להציל יהודים ולהבריחם ארצה והצטרף לשורותיה. כמו חנה סנש וחבריה הוא נשלח לבית הספר לצניחה ברמת דוד ולאחר אימון קצר נלקח לקהיר ומשם לבארי שבאיטליה. בחצות הלילה, ב- 13 במרס 1944, צנחו ביוגוסלוויה חנה סנש, יונה רוזן, אבא ברדיצ'ב וראובן דפני – חנה סנש ויונה רוזן כדי לעבור להונגריה ואבא ברדיצ'ב כדי להגיע לרומניה; ראובן דפני נשאר ביוגוסלוויה, שם היה אמור לקבל יהודים ולהעבירם לאיטליה. ביוגוסלוויה צנח ראובן ראשון, ואחריו חבריו האחרים, והפרטיזנים שחיכו להם הובילום לאחד הכפרים. לאחר צעדה של של כמה ימים הם הגיעו למפקדה הצבאית של הפרטיזנים, ראובן וחנה סנש נפגשו עם גנרל רוזמן, והוא שלח אותם לפרטיזנים הקרואטים. הם צעדו עוד שנים עשר ימים בליווי צמוד לשטח הקרואטי ונשארו שם כשלושה חודשים, ושם הצטרפו אליהם שני יהודים מהשומר הצעיר, חייל צרפתי וצעירה נוצרייה שהתחלפה בזהותה עם חנה סנש.

ב- 9 ביוני 1944 חצו חנה סנש ושלושת הבחורים את הגבול להונגריה. היא סיכמה עם ראובן שימתין לה שלושה שבועות במקום היציאה, ואם לא תגיע עד אז, יידע שנתפסה. ראובן חיכה לה שישה שבועות ביוגוסלוויה, ובעזרת הפרטיזנים מילטו עשרות יהודים. במפקדה בארץ התקבלה הידיעה על לכידתה של חנה סנש. חנה עונתה, נשפטה והוצאה להורג ב- 7 בנובמבר 1944.

לאחר הפרשה חזר דפני לקהיר וביקש להצטרף לבריגדה היהודית. פגישה מקרית באיטליה עם אחד מאחיו ששירת שם בצבא ארצות הברית גילתה לו את גורל משפחתו – אביו ואחיו הבכור ניצלו ולאחר שהייה במחנה פליטים באיטליה עלו לארץ. ראובן עלה אחריהם, ועם חזרתו לישראל נודע לו כי אמו נרצחה עוד ב- 1941.