|
|
|
ביוגרפיה של צנחנים. |
|
|||||||
|
|||||||||
|
מסכת חייו של חיים רוסק מתחילה במסלול נדודים של פליט שואה. |
||||
|
|
כותב משה נתן, חתן פרס ירושלים לספרות: "בסיפור קורות חייו של חיים רוסק, גלומה כל הטרגדיה של העם היהודי בדור האחרון; עם שיש בו משפחות, שאבותיהם נפלו בשערי סטלינגרד, ובניהם היתומים נפלו כעבור 26 שנה בשערי ירושלים - ובנותיהם של אותם בנים הרוגים נולדו לאחר מותם ושמן על שם סבתן שגוועה מרעב במנוסתה מהפתרון הסופי של הנאצים". |
|||
|
מסלול הנדודים של חיימקה רוסק |
||||
|
נערך
בעזרתם האדיבה של מינה ריבקין (לבית מרגולין) מכפר חב"ד, ואביבה פלאי
(לבית קפלן) מירושלים. |
||||
|
|
||||
|
|
חיים רוסק (חיימקה) בן אברהם ודבורה נולד בראש השנה תרצ"ח 6.9.1937, בעיר סלוצק כ-100 ק"מ דרומית לעיר הבירה מינסק. בסלוצק, "עיר ואם בישראל", גרו יהודים במשך מאות שנים עד למלחמת עולם השנייה. העיר הייתה מקום תורה בולט, בה שמשו רבנים גדולים בתורה, והחשוב בהם הוא הרידב"ז, מייסד ישיבת הגאונים - "עץ חיים". |
|
|
 |
|||
|
סמל העיר סלוצק |
|||
 |
 |
ביום 22
ליוני 1941 החלה פלישת הגרמנים מפולין הכבושה לעבר רוסיה הלבנה. פלישה
זו כונתה "מבצע ברברוסה". בתחילת מבצע זה נהרג החייל אברהם רוסק, אביו
של חיימקה. אימו, האלמנה דבורה, החליטה לעזוב את סלוצק ולעבור עם בנה
היתום אל אחותה חנה מרגולין שגרה בעיר בברויסק. אולם, הגרמנים שהתקדמו
לכיוון העיר גרמו לתושבי בברויסק לארוז את חפציהם ולברוח מזרחה. נחמיה
מרגולין בעלה של חנה ואחיו זוסיה גויסו לצבא ועזבו את הבית. לכן,
נשותיהם חנה ונחמה מרגולין (לבית קפלן) ארזו את חפצי הבית וביחד עם ששת ילדיהם הקטנים וכן חיימקה היתום ואמו דבורה התארגנו כקבוצה קטנה כדי לחפש לעצמם עגלה עם
סוס
ככלי תחבורה במנוסתם. מימין: חיימקה רוסק בצעירותו. משמאל: תמונה מארכיון יד ושם. |
|
 |
|||
| סמל בברויסק |
 |
|
סוס ועגלה לא מצאו שלושת הנשים ולכן החליטו דבורה רוסק אחותה חנה מרגולין והגיסה נחמה מרגולין-קפלן לצאת בהליכה רגלית לכיוון סטלינגרד. יחד איתם היו 7 ילדים קטנים והסבתא צירל אימם הזקנה של דבורה וחנה. הגרמנים הפציצו את שיירת הבורחים מהעיר בברויסק, רבים נהרגו והנותרים נאלצו להתחבא ביערות ולצעוד בלילות. לאחר ימים רבים הם מצאו סוס ללא עגלה, העמיסו עליו את ציודם הדל ובתחילת סתיו 1941 הגיעו לסטלינגרד. הנשים והילדים קיבלו צריף באחד הקולחוזים בפרברי העיר שם בילו את החורף. |
 |
|
 |
||||
| סמל סטלינגרד |
התמונות מארכיון יד ושם. |
|||
|
|
 |
באביב 1942 התקדמו הגרמנים לכיוון סטלינגרד. קבוצת הנשים של דבורה רוסק, חנה ונחמה מרגולין-קפלן ושבעת ילדיהם החליטו לברוח לכיוון אוזבקיסטן, מרחק של כמה מאות קילומטרים. יחד עם עוד אלפי יהודים הם הצליחו לעלות על רכבת משא ובתנאים איומים הגיעו לעיר טשקנט. הסבתא הזקנה צירל נפטרה בתלאות הדרך ולקבוצת הנשים וילדיהם לא נמצא מקום בעיר ונאלצו לנדוד למקום אחר. |
 |
|
 |
|||
| אוזבקיסטן |
|
|
 |
קבוצת הנשים והילדים שכרה
צריף קטן בחווה לגידול כותנה ליד העיר טשקנט שבה מצאו
הנשים אפשרות לעבוד בקטיף כותנה..
מינה, בת ה11 בתה של נחמה מרגולין-קפלן, טיפלה בשבעת
הילדים כאשר הנשים יצאו לעבודה.
בנוסף לרעב ומחסור באוכל, תנאי המחיה בצריף היו קשים.
במעט המזון שמצאו האכילו ראשית את הילדים. בחורף
הקשה של שנת 1944 חלו האמהות ונפטרו אחת אחר השנייה.
הילדים הועברו לבית יתומים יהודי בטשקנט שבו היה גם
תלמוד תורה. בגמר המלחמה הצליח זוסיה מרגולין (בעלה של
נחמה) למצוא את הילדים. בתחבולות הוא גם הצליח להוציא
3 ילדים מטשקנט ולהעבירם לגיסתו במוסקבה. חיימקה נשאר
לבד בטשקנט. בשנת 1945 כשהיה חיימקה בן 8, החליט להצטרף
למשפחתו במוסקבה. כל מה שהוא ידע זה שבמוסקבה יש לו
קרוב, חסיד חב"ד בשם ריסקין. משמאל: תלמוד תורה בטשקנט. |
 |
|
|
|
||||
| תמונה נדירה של חיימקה רוסק (ראשון משמאל) בבית היתומים בטשקנט אוזבקיסטן התמונה צולמה כנראה בשנת 1945 ע"י זוסיה מרגולין. | ||||
|
|
 |
 |
אחותה של נחמה מרגולין-קפלן גרה במוסקבה עם בעלה, איש חב"ד, הרב ריסקין. הרב ריסקין שימש כשוחט ראשי של הקהילה והיה מקורב לחצרו של הרבי מלובאביץ. כאמור, חיימקה זכר את שמו והחליט להגיע אליו. הוא יצא לדרך הארוכה מטשקנט למוסקבה. בכל פעם, כשהגיע למקום חדש, הוא נכנס לבית כנסת ושם חסידי חב"ד האכילו והלינו אותו. כאשר הגיע למוסקבה בתחילת שנת 1946 הוא התקבל בשמחה ואהבה רבה. אולם, הילדים מטשקנט וקרובי משפחה אחרים, עזבו את מוסקבה בדרכם לוינה. | |
|
|
||||
|
סמל מוסקבה |
||||
 |
בשנת 1946 לאחר סיום מלחמת העולם, הוקמה ליד העיר וינה, תחנת מעבר שבה התרכזו ניצולי שואה. חיימקה הגיע בעזרת חסידי חב"ד לוינה, התאכסן אצל משפחה שדאגה לו ומשם המשיך למחנה העקורים הגדול בפוקינג שבדרום גרמניה שם נפגש עם שאר הילדים היתומים.מחנה העקורים בפוקינג הוקם ע"י הג'וינט ושהו בו כ-8000 פליטים. חיימקה שהה בו 3 שנים, למד בתלמוד תורה ובבית ספר עד למועד סגירת המחנה בשנת 1949. |
 |
|
 |
|||
 |
 |
 |
|
בשנת 1949 מצטרף חיימקה לספינת מעפילים ועולה לארץ ביחד עם שאר הילדים היתומים ובני משפחה. בארץ הועברו כולם למעברת עולים בגבול חדרה פרדס-חנה. במעברה הבנויה ברובה מאוהלים היו חיים קשים. אליהו קפלן אחיה של נחמה מרגולין-קפלן ז"ל ואשתו שרה שהיו חברים במושב אביחיל החליטו לאמץ את חיימקה, ודאגו להעבירו לפנימייה. בני משפחה אחרים עברו מן המעברה להתיישבות בכפר חב"ד. |
 |
||||
|
|
 |
שנת 1950. חיימקה נשלח לפנימייה של חב"ד בבני-ברק שבה היו תלמוד תורה וישיבה. אולם, חיימקה שהיה ילד חרוץ בתחום העשייה, לא רצה ללמוד. מדי פעם הענישו אותו ושלחו אותו לכמה ימים לבית משפחת קפלן באביחיל, עד שלבסוף סילקו אותו מהישיבה. המשפחה החליטה להעביר את חיימקה למוסד חינוכי "כפר הנוער הדתי" שבו היה שילוב אידיאלי בין 'תורה ועבודה' והתחנכו בו מאות ילדי עולים ובני הארץ. |
 |
|
|
|||
 |
בשנת 1951 חיימקה בן 14 מגיע לבית הספר התיכון ב "כפר הנוער הדתי" הנמצא על גבעה מיוערת ליד כפר חסידים. הנערים בכפר למדו ועבדו בחקלאות, ברפת ובלול. חיימקה החל את דרכו כנער מופנם וחשדני אך עם הזמן הסתגל והפך למרכז החברה. הוא התגלה כבעל אומץ לב נדיר, חרוץ ובעל כישרון לצייר ולפסל. השתתף בערבי שירה וליוה עצמו בגיטרה. אולי בשל היתמות, הסבל והתלאות שעבר, התרחק מן הדת וסיים את לימודי התיכון בכפר הנוער החילוני "עיינות". בשנת 1955 התגייס לצבא. |
 |
 |
|
 |
|
 |
|
|
||
|
אתר הצנחנים בעשור הראשון. כל הזכויות שמורות ל אגן מחשוב
© 2004 - 2024 IDF Paratrooper's History Site Copyright AGN © 2004 - 2024 |
||
| בניית האתר, עיצוב, מחקר, ראיונות, כתיבה ועריכה: ד״ר אריה גילאי ז״ל |