לימים, אחרי שהממשל הטיל חרם מקצועי ומסחרי על השבועון, הצבא לא היה מעז להכניס לצוות "במחנה" חניך מובהק של אבנרי. אבל ב-1954, שנת גיוסו של אורי דן לשירות חובה, הפרנויה של הממסד הביטחוני היתה בתרדמת. ביטאון צה"ל התגאה לספח לשורותיו את הנכס המקצועי הנדיר. העורך מאיר אביזוהר לא תאר לעצמו ואולי הצטער בדיעבד על הרכש שלא אחת האכיל אותו חצץ ביחסיו עם מפקדיו במטכ"ל. אבל המציאות החדשה שהכתב החדש הכתיב והעמיד את העורך בפניה, היתה חזקה מכולם.

בהקשר זה מעניין שהדרך בה הגיע אורי דן ל"העולם הזה" גם היא קשורה עם מורשת הצנחנים, לפחות בעקיפין. זה קרה בעקבות הפשיטה על הכפר הירדני קיביה בסוף 1953 שביצע כוח משולב של יחידה 101 בפיקודו של אריק שרון וגדוד הצנחנים 890. עשרות אזרחים נהרגו שם. צה"ל לא נטל אחריות. בכנסת תוארו המבצעים כ"חקלאים ישראליים" זועמים לאחר שמסתננים שבאו מהגדה המערבית רצחו משפחה ישראלית ביהוד.

"העולם הזה" עקף את הצנזורה הצבאית בלשון מתוחכמת שהפריכה את הגרסה הרשמית. הוא גם תקף את עצם המעשה. חיילים מיחידת הצנחנים יזמו פעולת עונשין פרטית נגד "העולם הזה". הם ארבו באישון לילה ליד המערכת, שמאחורי כיכר דיזנגוף בתל-אביב, ושברו את העצמות, במלוא מובן המלה, לעורך אורי אבנרי ולראש המערכת שלום כהן. עדויות הפצועים לא הובילו לאיתור התוקפים. גם המעשה הזה נותר יתום.

הגבס שעטף את גופם של אבנרי וכהן, בעיקר את ידיהם השבורות, שלל מהם את כושר הכתיבה. אבל כוונת התוקפים להשתיק את "העולם הזה" נכשלה. הופעתו נמשכה מיד לאחר התקיפה. הפצועים הכתיבו לחברי המערכת ולידידים שנחלצו לעזרתם את הכתבות והמאמרים המתוכננים. בראש המתנדבים עמד הימאי מוסה דהאן, דמות ציבורית מפורסמת בעת ההיא.

דהאן הנהיג את שביתת הימאים אשר שיתקה את צי הסוחר הישראלי. "העולם הזה" היה העיתון היחיד שתמך במאבקם המקצועי ובמרד שהכריזו נגד ההסתדרות. אבנרי שאל את דהאן במה יגמול לו. דהאן ענה שהוא מחזיר להם חוב של כבוד. די לו אם יקבל לעבודה את חברו שלמה אורי שהחל ללמוד הנדסת מכונות בעתודה האקדמאית של הטכניון אבל חולם להיות עיתונאי  אבנרי ביקש להכיר את הבחור.

כך החלה הקריירה המטאורית של הבחור בהדרכתו המיוחדת של אבנרי, עד שהיתה לנו, מושא לקנאה וחיקוי של דרכו ויוזמותיו העיתונאיות המקוריות.למשל, המבצעים האישיים כמו "עשיתי יום סרט לזכר עצמי", אשר לגלג על אפנת ההתרמה הנפוצה ברחובות בחגים וביניהם. הוא קשקש בקופסת פח דומה לקופות הקק"ל והצמיד לדש בגדי התורמים סרט נייר עם תמונתו לזכר "אורי דן ז'ל". את המתרים הם לא זיהו.

אורי דן היה שם העט שלו עד מותו בסוף 2006, כבן 71. מפיו למדתי כי השם דן נבחר לכבוד מוסה דהאן, שפתח לו את הדלת לעיתונות במקביל ללימודי הנדסת המכונות. כעבור שנתיים הבין שחלום חייו בעיתונות עומד להתגשם. הוא נפרד מהטכניון ומהעתודה האקדמאית ונדרש להתגייס לשירות החובה בצה"ל. אז נאלץ להתנתק גם מ"העולם הזה" ומאבנרי, אבל כאן בצער רב.
נחמתו היתה כשהוצב לתפקיד הכתב הצבאי של "במחנה". אחד מצעדיו הראשונים היה להתחבר לצנחנים של אריק שרון. את טיבם מאחורי הקלעים הוא למד אחרי פרשת קיביה והשלכותיה, כשעבד ב"העולם הזה".

שיוכו לשבועון צה"ל סייע לו להיצמד בהדרגה ליחידה, אשר סופחה בינתיים לגדוד 890 כשעבר לפיקודו של שרון. חושיו ניבאו לו כי הקומנדו הזה עתיד לעשות את הסיפורים העיתונאיים הגדולים של התקופה. אבל הקשר שהחל נרקם בינו לביניהם חרג בהדרגה מעבר לפסים המקצועיים, עד שהיה כמו בן-בית של הלוחמים ולשרון התייחס כמו בן לאב מאמץ.

כך נהפך הכתב הצבאי לשותף סוד בפועל למבצעים עתידיים, לאו דווקא כמוזמן רשמית. הוא למד עליהם יותר מרמזים שקיבל או קלט מהלוחמים, עד שידע מראש להיות במקום הנכון ובזמן הנכון, יחד עם צלם "במחנה". אורי אבנרי לימד אותו שאין סיפור טוב בלי צילומים אותנטיים. איש לא עצר בעדו כי הוא לא שאל ולא קבל רשות מגבוה. ספק אם גילה לעורך "במחנה" היכן יבלה את הלילה הבא שבו עמד להיערך מבצע.

כך קרה שאורי דן עשה היסטוריה בצה"ל ובישראל בכלל, בעצם יוזמתו להבטיח תיעוד עיתונאי חריג וחסר תקדים של כתב וצלם לפעולה צבאית. הסקופים שהביאו מפעולות התגמול תרמו לגאוות היחידה של "במחנה". מי היה מאמין שיציבו את השבועון במרכז המפה העיתונאית. אבל יותר מכל, הפרסומים הפכו את הצנחנים לגיבורי האומה במציאות הביטחונית העגומה של פשיטות מחבלים ממצרים וירדן. הם היו קרן האור בקצה המנהרה.

ההודעות הרשמיות על הפעולות שהותר לדובר צה"ל לפרסם היו קצרות ויבשות. הדובר חרק שן כשהעיתונים ציטטו בהרחבה את "במחנה". לא עזרו מחאותיו במטכ"ל נגד המג"ד שרון המשתף פעולה עם אורי דן בניגוד לפקודות. מצא עם מי להתעסק. כבר אז הלך שרון נגד הזרם. אבל כשהפעולות תכפו, הכיסוי הבלעדי של "במחנה" ותועלתו הציבורית, לעובדה כאילו מובנת מאליה, שהחלה למצוא חן אפילו בעיני חלק מהצמרת הצבאית.

אלא שהיחס של העיתונות האזרחית החל להשתנות ככל שנמשכה התחרות המקצועית הבלתי צפויה של אורי דן ושות', הבלתי הוגנת בעיני הקולגות. אורי אבנרי זעם במאמר ב"העולם הזה" על הפרוטקציה שמעניק צה"ל לשבועון הרשמי שלו. הוא נתן לקורא התמים לחשוב שהיוזמה לכיסוי הבלעדי ירדה מגבוה והמשיל את הצבא למכבי האש שנותנים לביטאון שלהם בלעדיות לדיווח על כיבוי השריפות ברחבי הארץ.

ספק אם הציניות של אבנרי יצאה מהלב והוא לא תאר (או לא ידע בפועל) כי הוגה התקדים ההיסטורי יכול להיות רק חניך שלו שרכש את הדינמו הזה בעיתון שבעצמו יצר תקדים בתקשורת הישראלית. הוויכוח הציבורי לא הוכרע. עד שהממסד התעשת תם הגל הזה של פעולות התגמול ופרץ מבצע קדש. עם זאת, גם כאן היה אורי דן הכתב היחיד שצנח עם החוד של הצנחנים למרחב המיתלה, אחרי שסיים קורסי קצינים וצניחה.

הוא צנח עם מצלמה. אברהם ורד ליווה את הכוח היבשתי של שרון. הצמד דן-ורד ליוו ותיעדו את קרבות הצנחנים של שרון לאורך כל המבצע עד שרם א-שייך. לכוחות אחרים במבצע כבר נלוו כתבים מטעם דובר צה"ל. מאז הדובר החליף דיסקט. אורי דן סיים את שירות החובה לפני הנסיגה מסיני. בראשית 1957 החל השלב השני בקריירה האזרחית שלו, בתפקיד הכתב הצבאי של "מעריב", אבל זו כבר היסטוריה אחרת.

חוט אחד חיבר את הגלגולים העיתונאיים והפוליטיים שעבר עד מותו – הערצתו-אהבתו את האלוהים שלו, אריק שרון. אורי דן תמצת אותה באמירה הנבואית, "מי שלא רצה את שרון בתור רמטכ'ל יקבל אותו כשר הביטחון ומי שלא רצה אותו כשר הביטחון יקבל אותו כראש הממשלה".
 

מיד לאחר הצניחה במיתלה, לוחמי הצנחנים פרושים לאורך כמה מאות מטרים. המצנחים קופלו והושארו בשטח. תמונתו של העיתונאי אורי דן אשר צנח במיתלה עם לוחמי גדוד 890.

הצנחנים כמה דקות לאחר הצניחה במיתלה, מתחילים את מסעם הקצר לכיוון שקיעת השמש. מתחם "המזלג" נמצא ליד הגבעה שבתמונה. תמונתו של העיתונאי אורי דן.

כיבוש ראס סודר, א-טור ושרם א-שייח שבסיני, התנהל ע"י צנחני גדוד 890, כאשר חיילי פלוגה א' משמשים כלוחמי יחידת החוד. בתמונה: אורי דן (ראשון מימין) עיתונאי מסופח לפלוגה א', עם לוחמי הפלוגה בשנת 1956.

אורי דן (משמאל) באחת מפגישותיו עם אריה גילאי
 בשנת 2003.