ביום ראשון 28.10.1956 בבוקר הייתה תחושה בגדוד הצנחנים 890 שאירוע יוצא דופן עומד להתרחש, אולם, אף אחד מהקצינים או החיילים לא ידעו פרטים. הודיעו ללוחמים שבערב תהיה שיחה עם המג"ד רפול באולם השק"ם. עד אז יש להצטייד בציוד פק"ל מלא כולל תחמושת מים ומנת קרב. בערב כולם הגיעו לשקם, גדוד שלם התיישב בדממה על הרצפה. רפול הופיע וכדרכו אמר מספר משפטים בודדים:
"אנחנו עומדים לפני המבצע המוצנח הראשון של צבא יהודי מאז ומעולם. הצניחה תהיה באור יום ומשימתנו היא להתארגן להגנה על ציר מסוים במקום מסוים. יהיה לנו כחצי שעה אור להתארגנות.......". לדבריו המלאים של רפול ראה כאן.
מיד בסיום השיחה הוזמנו הקצינים לפגישה עם רפול בחדר הישיבות שבמשרד הראשי. כשנכנסתי למשרד ראיתי כי בקצה החדר ניצבת פלטה של שולחן אוכל ועליה מחוברת מפה גיאוגרפית הכוללת את חצי האי סיני, הנגב ומצרים. המג"ד רפול ניגש אל המפה ובאמצעות מקל ארוך מצביע על נקודה ממזרח לתעלת סואץ ואומר: "כאן אנחנו צונחים מחר בשעה 17:00". לכל קציני הגדוד הייתה זאת הפתעה מוחלטת. בחדר נפלה ממש תדהמה ונוצרה התרגשות עצומה מלווה בהתרוממות רוח. כדי לשמור על סודיות מוחלטת נאסר על הקצינים בגדוד לשוחח על המשימה או לצאת את הבסיס.
 

סגן אפרים חירם (פיחוטקה) 1957

הערכות לצניחה מבצעית

אני הייתי בדרגת סגן, מפקד מחלקת המרגמות  בפלוגה ב' "המסייעת הוותיקה" בפיקודו של טיבי שפירא. בשעות הבאות, עסקנו כל אחד עם הכוח שלו, בתדריכים, ביקורות, ניסוי כלים, הצטיידות ועוד. למחרת, יום ב' ה-29 לחודש אוקטובר בשעות הצהרים, הסיעו אותנו במשאיות אל מסלול ההמראה שבצידו חנו 16 מטוסי דקוטה. אחד המטוסים היה מיועד למחלקה שלי. לידו היו ערוכים על האספלט 26 מצנחים. למחלקה שלי הייתה זאת צניחה ראשונה עם מצנח רזרבי, עד אז צנחנו עם מצנח בריטי מסוג x, ללא רזרבי. חגרנו את המצנחים והתיישבנו בסדר מופתי על האספלט של מסלול ההמראה.
בשלב זה כשעוד מעט אנחנו אמורים לעלות למטוס, הגיח במהירות רבה ג'יפ, עליו סרן שאינני זוכר את שמו ומדריך הצניחה שמואל הד (הייט) שהיה דובר צרפתית. הם לקחו אותי עם המצנח שלי אל מטוס נורד צרפתי שנחת זה עתה בתל-נוף ובתוכו שתי מרגמות כבדות 120 מ"מ וכמה מאות פצצות, הכל היה ארוז ומוכן להצנחה.

מדריך הצניחה הסביר לקצין הצרפתי שהנה אנחנו עומדים להמריא בעוד זמן קצר מאד ולצנוח ליד תעלת סואץ, הוא הצביע עלי ואמר: "זה הקצין שיפעיל את שתי המרגמות". ביקשתי שהקצין הצרפתי יסביר לי בקצרה איך מפעילים את המרגמות. אך מכיוון שהמרגמות היו ארוזות היטב ומוכנות להצנחה, ואני הייתי כבר חגור במצנח, הקצין הצרפתי היה נרגש מאד וכל מה שהצליח להגיד היה: "מצוין, מגיע להם, תדפקו אותם", ועוד כאלה ביטויים. הבנתי שהרבה לא אלמד ממנו וחששתי שאאחר לעלות למטוס, כי הרי המבנה העצום הזה של המטוסים לא יחכה לי. הודיתי לקצין הצרפתי ובמהירות חזרתי למטוס שלי. המחלקה כבר עמדה על רגליה בדרך לעלות למטוס. עליתי אחרון כי בצניחה הייתי ראשון בדלת.

תת-אלוף (מיל) אפרים חירם (פיחוטקה) 2006.
צילום: איתי מדר - מושב ארבל

הצניחה במיתלה.

לא האמנתי שזה קורה, אנחנו במטוס, המנועים עובדים, מתחילים לזוז. אנחנו ממריאים, המטוס כבד מאד, רץ לאורך המסלול כולו ומתרומם. במטוס צפוף, רובנו עמוסים בציוד רב, נשק ושקי-רגל. מישהו מהחיילים ניגש אל לוחית תפילת הדרך לצנחן, שטבועה במטוס, ומה שאיננו נוהגים לעשות אף פעם, הוא מקריא את התפילה בקול חזק, נהיה שקט במטוס, כולם מקשיבים ובסיום הכל אמרו "אמן". אמרתי להם: "אני יודע שאתם לא דתיים אבל כנראה קצת חרדים".
הטיסה הייתה ארוכה מהרגיל, ישבתי ליד הדלת שהייתה פתוחה ומדי פעם ראיתי חלק מהמבנה שלנו. זה היה מרהיב ונוסך תחושה של התעלות, תרתי משמע. ראיתי לעצמי זכות גדולה להשתתף במשהו ראשוני וגדול. כמו כולנו הרגשתי שאנחנו מסוגלים לבצע כל דבר. כאשר התקרבנו אל שטח הצניחה, המבנה שטס בטיסה נמוכה למדי, התרומם בקושי לגובה 1.000 רגל, עמדנו על הרגליים, נדלק אור אדום, התפקדות, ובשעה 17:00 בדיוק נדלק האור הירוק וזינקנו החוצה. צנחנו מכל המטוסים בדבוקה אחת, נפרסו בשמיים קרוב ל-400 מצנחים והגדוד נחת על שדה מלא אבנים. לבד מכמה חבלות, הנחיתה על הקרקע הקשה עברה בשלום. ביצענו את הנחיותיו של המג"ד והלכנו ישירות אל איזור "מתחם המזלג" שבו התמקם גדוד 890.