יהודה הררי נולד בבודפסט בירת הונגריה בתאריך 26 לינואר 1919 למשפחה יהודית מתבוללת בשם יהודה גרינברגר. תקופה זו שלאחר מלחמת העולם הראשונה, הייתה תקופה סוערת שבה השתלטו הקומוניסטים בהנהגתו של בלה קון על הונגריה. שנה לאחר מכן, בהפיכה צבאית הועברה הנהגת המדינה לאדמירל מיקלוש הורטי Miklós Horthy ששלט בהונגריה כדיקטטור עד לסיומה של מלחמת העולם השנייה. כבר בתחילת שנות ה-1930 החלה להתעורר בהונגריה האנטישמיות ונחקקו חוקים המגבילים את מספר היהודים הרשאים לעסוק בחינוך ובכלכלה. הורטי תמך במדיניות פרו-גרמנית וראה בהיטלר בן ברית. בתקופה זו למד הררי באותה גימנסיה ריאלית שבין תלמידיה במחזורים קודמים היו תיאודור הרצל ומקס נורדאו. "הצטיינתי יותר בכדורגל מאשר במקצועות הלימודים" אומר הררי בראיון לעיתונאי "ד"ר דוד לאזר* -

 "ובשעה שבא אבי המנוח והוכיח אותי על הציונים הגרועים שקיבלתי, היה לי תמיד תירוץ אחד: מה אתה רוצה אבא, גם הרצל לא הצטיין בלימודיו"... בית משפחת גרינברגר היה רחוק מקיום חיים יהודיים מסורתיים, אך בימים נוראים נהגו ההורים ללכת להתפלל ב"טמפל", ולתת לילדיהם חינוך יהודי בעזרת מורה ל"דת משה".
מורה זה הזמין את הנער יהודה (בהיותו בן 11) לכנס של נוער יהודי שנערך ביוזמת תנועת הנוער של בית"ר. לנער הצעיר עדיין לא הייתה נטייה אידיאולוגית ברורה, אך הוא נמשך אל תנועת הנוער בגלל הדיבורים על ארץ-ישראל כמולדת לעם היהודי. עם הזמן, הכרתו הציונית גברה, והנער החל לראות את מטרת חייו בעליה לארץ ישראל.

העלייה לארץ ישראל עליית "אף על פי".

*המאמר מבוסס בחלקו על ראיון של יהודה הררי עם העיתונאי ד"ר דוד לאזר כפי שפורסם בעיתון "במחנה" מיום 28 בנובמבר 1962, ובחלקו על פי ספרו של יהודה לפידות "לידתה של מחתרת: האצ"ל בשנות השלושים". הוצאת מכון ז'בוטינסקי 1999.

בקיץ שנת 1938 יצא יהודה הררי עם קבוצת ביתרי"ם מבודפשט, בדרך הארוכה מהונגריה דרך יוגוסלביה אל נמל פיומה שבאיטליה, בדרכם לעלות לארץ ישראל בעליה בלתי חוקית, עליית "אף על פי".

ההעפלה של קבוצת הביתרי"ם מבודפשט, הייתה סופו של מבצע ענק, מבצע של עלייה בלתי לגאלית (בלתי חוקית) לארץ שאורגנה על ידי המחנה הרביזיוניסטי תנועת בית"ר, האצ"ל וברית הצה"ר.
כאשר הממשלה הבריטית קיבלה את המנדט על ארץ-ישראל היא התחייבה לאפשר עליית יהודים כחלק מהקמת בית-לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל. אולם, התנאי לכך היה קבלת רישיונות עליה (סרטיפיקטים) שחולקו ע"י הסוכנות היהודית על פי קריטריונים שונים. חלוקת סרטיפיקטים היוותה את אחד ממוקדי החיכוך בין הרביזיוניסטים לראשי הסוכנות היהודית. רוב רישיונות העלייה חולקו לחוגי החלוץ ותנועות השמאל, ולחברי התנועה הרביזיוניסטית, שמספרם הלך וגדל, הוקצב רק מספר קטן של רישיונות עלייה.
הממשלה הבריטית החליטה להילחם בעליה הבלתי לגאלית בשני מישורים: האחד – להגביר את השמירה על חופי-הארץ באמצעות סירות משמר מיוחדות; והמישור האחר - לחץ על ממשלות הגובלות עם הים התיכון שלא לתת ויזות לפליטים הבאים מאוסטריה, פולין או הונגריה ושכל כוונתם היא להפליג לארץ-ישראל. הלחץ הבריטי נתן את אותותיו ומעבר השיירות מארצות אירופה לאיטליה נעשה קשה יותר ויותר.
הגזרות של הממשלה הבריטית ומעלליה של הסוכנות היהודית עודדו את העלייה הבלתי לגאלית של תנועת בית"ר אשר כונתה עליית "אף על פי".

יהודה הררי היה בן 19 כאשר ארגן קבוצה של 16 נערים שיצאו אתו ברכבת לזאגרב שביוגוסלביה שם נאלצה הקבוצה לחכות כחודשיים עד לריכוז כל חניכי התנועה מאירופה שעמדו לעלות לארץ.
בוורשה נודע, שהנציג המסחרי האיטלקי בפולין מאוהב בבחורה יהודיה. הוחלט לנצל עובדה זו, ובתיווך האהובה סיפק הנציג המסחרי ויזות מעבר איטלקיות, בתנאי שהאנשים לא ישתהו באיטליה אלא זמן קצר בלבד. ואכן, יצאו מוורשה 80 בית"רים ברכבת הנוסעת דרך זאגרב לפיומה שבאיטליה. בדרך עלו על הרכבת בית"רים נוספים מהונגריה ומאוסטריה והשיירה הגיעה בשלום לפיומה. אולם, משום מה האוניה לא הגיע, והחבורה שגדלה בינתיים למאה ושבעים איש, גורשה על ידי השלטונות האיטלקיים בחזרה ליוגוסלביה. הגירוש נערך בעיר הנמל פיומה

על פני הגשר שדרכו עבר הגבול בין יוגוסלביה ואיטליה בחוף המזרחי של הים האדריאתי. אולם, היוגוסלבים סירבו לקבל בחזרה את הקבוצה שנתקעה על הגשר בין שתי הארצות. לבסוף ריחמו היוגוסלבים על הצעירים והסכימו לקבל אותם לשהייה בבית הסוהר המקומי עד שתגיע אוניה לנמל פיומה. ואכן, כמה ימים לפני ראש השנה בחודש ספטמבר 1938 הגיע לנמל פיומה שבאיטליה האוניה "דראגה".

אוניית המעפילים "דראגה"

דוד רזיאל שלח מן הארץ את איש האצ"ל שמואל טגנסקי והטיל עליו לעזור מטעם הארגון בטיפול בעליה הבלתי לגאלית. טגנסקי הגיע לאתונה ויחד עם מרדכי כץ, מזכיר שלטונות בית"ר, החלו לטפל בחכירת אנייה עבור השיירה שהגיעה לפיומה. לאחר משא-ומתן ארוך ומייגע הצליחו לחכור את הספינה "דראגא" שהניפה את דגל פנמה. האנייה, בפיקודו של טגנסקי, עשתה את דרכה לפיומה, שם עלו על סיפונה 170 בית"רים בדרכם לארץ-ישראל.
בנוסף ל"דראגא", נשכרה ספינה קטנה, "ארטימיסיה", שתפקידה היה לפגוש את ה"דראגא" במרחק יממה מחופי הארץ, כדי להעביר את העולים לחוף. הרעיון היה, שאם תקרה תקלה והעולים יתגלו על-ידי משמר החופים הבריטי, עדיף שתאבד הספינה הקטנה ובכך תינצל האנייה הגדולה. ואכן, בתחילת אוקטובר 1938 נפגשו שתי הספינות לא הרחק מחופי הארץ. טגנסקי, הודיע לאנשים לעבור לספינה הקטנה ולהתכונן לנחיתה, אולם אותו לילה לא נראו הסימנים המוסכמים מן החוף. גם בלילות הבאים לא נוצר קשר עם החוף. בינתיים הודיע קברניט ה"ארטימיסיה" שהמזון והפחם בספינה הולכים ואוזלים ולא יוכל להמשיך ולהמתין זמן רב בים הפתוח. הוא חייב להפליג לאלכסנדריה כדי להצטייד במזון ובפחם. למחרת, יום כיפור 5.10.1938 החליט טגנסקי לבצע את הנחיתה גם אם לא יקבל סימנים מהחוף. למרבה המזל נתקבלו אותו לילה האותות וכל העולים הצליחו לרדת אל החוף באיזור דרומית לטנטורה (חוף דור) וקרוב לבנימינה. משם צעדו ברגל במשך מספר שעות עד שהגיעו למקום מבטחים בפרברי הישוב בנימינה.