מורשת קרב
שהנחילו צנחני
העשור הראשון

                           מאת: ד"ר אריה גילאי  וסא"ל (מיל') דוד בן עוזיאל (טרזן)

המאמר - מורשת הקרב שהנחילו צנחני העשור הראשון לצה"ל - עיקרו בסקירת התנהגותם של חיילים ומפקדים באימונים ובקרבות של אותה תקופה, תוך שימת-לב מיוחדת לערכים שהניעו אותם לנהוג בדרך שנהגו.

  תוכן העניינים 

  א. הקדמה
  ב. הצנחנים בתחילת שנות ה- 50.
         אימוץ מורשת הצבא הבריטי.
 

       המפקד בתחילת שנות ה- 50

  ג. שנת 1953. המפנה ברוח הלחימה.
         הקמת יחידה 101.
         מורשתה וחשיבותה של 101.
         איכות הלוחמים ביחידה
         דמותם של מפקדי היחידה.
  ד. התפתחות ערכי מורשת בצנחנים.
       1.  רקע מדיני בטחוני
       2.  ערכי מורשת בסיסיים.
         v  אחוות לוחמים
         v  גאוות יחידה
         v  משמעת צבאית
         v  יוזמה בקרב
         v  מקצוענות
         v  דיווחי אמת
      3. ערכי מורשת מורכבים
         v  רוח לחימה.
         v "אָחֲרַי"המפקד בראש הכוח
         v  דבקות בביצוע משימה.
         v  אין משאירים נפגע בשטח.
 

       v  הסתערות מול אש.

 

גירסה להדפסה

 

 

המשך מעמוד קודם - התפתחות ערכי מורשת מורכבים

v  "אָחֲרַי"המפקד בראש הכוח

<         "ביום ה-28 בפברואר 1955, בקרב עזה, פיקד סרן סעדיה אלקיים (סופאפו) ז"ל, על חלק מהכוחות. הוא פרץ בראש חייליו, כבש מחנה צבאי מצרי מוגן והמשיך בראש החוליה הפורצת למחנה שני. התנגדות האויב הייתה נמרצת. סרן סעדיה אלקיים ז"ל הסתער והתקדם בראש אנשיו, גלוי לאש האויב, עד נפילתו. התנהגותו הנועזת בקרב והסתערותו ללא חת, הדביקה ברוחה את חייליו אשר המשיכו בקרב, התגברו על האויב וכבשו את המחנה". על מעשהו זה הוענק לו עיטור העוז.
 

האמרה "פרץ בראש חייליו" היא תוצאה של חינוך המפקדים להימצא בראש הכוח בשעת קרב. השקפה חינוכית ומעשית זו באה לביטוי במושג – אָחֲרַי – המבטא את עיקרון ההובלה לפני המחנה. "אָחֲרַי" יאמר המפקד בשגרת המחנה, באימונים ובקרב. מושג זה הפך בשנות ה- 50 לערך-יסוד במורשת הצנחנים.


הרעיון עצמו לא היה חדש. בתנ"ך מצאנו עדויות למכביר על קציני צבא ההולכים בראש המחנה ונצטט כאן דוגמה מתוך המרדף של ברק בן אבינעם ודבורה הנביאה אחרי סיסרא, שר צבאו של יבין מלך כנען:
    
<       " וַיֵּרֶד בָּרָק מֵהַר תָּבוֹר, וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ אַחֲרָיו." (שופטים, ד', יד').
וכך נאמר על אֵהוּד בֶּן-גֵּרָא אשר נלחם בראש בני ישראל במלחמתם נגד מואב:

     <    "וַיֵּרְדוּ עִמּוֹ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִן-הָהָר, וְהוּא לִפְנֵיהֶם.  וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רִדְפוּ אַחֲרַי, .... וַיֵּרְדוּ אַחֲרָיו, וַיִּלְכְּדוּ אֶת-מַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן ....". (שופטים ג' כז').
 

לפי מסורת הצבא הבריטי היה על הקצין לעמוד בראש חייליו ולשמש להם מופת בהתנהגותו השקולה והקרה, כפי שנהג, "הידיד" הגנרל אורד צ'ארלס וינגייט, את פלוגות הלילה, כשהוא תמיד ראשון. דוגמאות רבות לעקרון ההובלה מלפנים מצויות גם במורשת המחתרות, הפלמ"ח וצה"ל במלחמת העצמאות, שבהן המפקדים נהגו להסתער ראשונים באומץ לב ולסגת אחרונים תוך ארגון הכוחות. אולם, במסורות אלה "הובלה לפני המחנה" הייתה רק חלק מתפקידו של הקצין בפיקוח על חייליו. הצנחנים, ביוזמתם של משה דיין ואריק שרון קשרו למושג הזה הילה, הפכו

 

אותו למונח חשוב בחינוך קצינים למנהיגות נכונה, ונתנו לביטוי " אָחֲרַי " משמעות חדשה. כדי להקנות ולהחדיר את המושג בשדרות הפיקוד, ננקטו צעדים רבים וניתנו הסברים מפורטים בכל הרמות. נביא כאן כמה דוגמאות מתחום המשמעת, הטקטיקה הצבאית והפסיכולוגיה.


<   
מתוך דברים שאמר משה דיין בסיום קורס קצינות: ".....לפני ימים מספר המלצתי לפני ועדה צבאית לבטל חוזה של קצין משרות הקבע בצה"ל. עשיתי זאת משום שמצאתי כי הקצין לא מילא את תפקידו. הוא הורה לחייל לעלות ולנהוג במכונית שלנו אשר נמצאה על גבול רצועת עזה, בשטח שהותקף ע"י המצרים, ואילו הוא עצמו שכב מאחורי מחסה ומשם נתן פקודותיו. ...עם כל הסכנה הכרוכה בדבר, חייב היה להתקדם עם חייליו, לעלות על המכונית ולהסתכן איתם ולא להימצא בעורפם. אין מפקדי צה"ל שולחים את חייליהם לקרב. הם מנהיגים את יחידותיהם כאשר הם הולכים בראשם." (דיין, "אבני דרך", ע' 145).
<   
הסבר הגיוני לחשיבות הערך - אָחֲרַי - ניתן ע"י אריק שרון בראיון ראשון שערך עם מוטה גור כאשר היה מועמד לפקד על פלוגה ד': "בפעולות הגמול.....שההכרעה בהם הושגה בקרב פנים-אל-פנים, חייבים היו כל המפקדים להימצא בראש כוחותיהם. לא היה טעם להישארותם בעמדה, שממנה ניתן לתאם את הכוחות. הכרח היה שיפעלו אישית, מהר, ובנקודה קדמית ככל האפשר. במבצעים כאלה נדרשה לא מנהיגות של אוחז במושכות אלא של מושך את הסוס אחריו." (גור, "פלוגה ד'", ע' 19).

<    מותו של גוליבר בפעולת הגמול בכינרת ביום 11.12.1954. "פלוגה ד' בפיקודו של גוליבר (יצחק בן מנחם) נכנסה לנחתות בשעה 17:15 ושטה לכיוון מזרח הכינרת. גוליבר הוביל את שיירת הנחתות אל שטח הנחיתה. הסורים לא הבחינו בה. אחרי שירדו הלוחמים אל החוף הוביל אותם גוליבר ישר לכפר עקב, אף שלא סייר באזור לפני כן. בגלל כדור שפלט חייל של מן הכוח של מאיר הר ציון ליד עקיב, הוקדמה שעת השין בחמש דקות. הכוח של גוליבר היה במרחק מטרים ספורים מהכפר. ערבי יצא מאחד הבתים הקיצוניים, החזיק בידו פנס-כיס דולק ושאל: "מין הדא?" גוליבר ששמע את הדי היריות וקולות הנפץ ממוצבי כורסי, צעק: " אָחֲרַי " והכוח הסתער על הכפר. מטחי יריות נורו לשני הכיוונים. רימון יחיד נזרק מהכפר, חלף בין רגלי הלוחמים במדרון והתפוצץ ליד גוליבר. "טיבי! תפוס פיקוד! תאמרו לטיבי שיקבל את הפיקוד!" צעק גוליבר לפני מותו. בפיקודו של טיבי השלימה הפלוגה את כיבוש מוצב עקיב. בשעה 22.15 הסתיים הקרב. בחצות פוצצו הלוחמים את הכפר." (מילשטיין, "ההסטוריה של הצנחנים", ע' 371).

 
דן ליף מוביל סיור לאורך הגבול. 1955. תמונה מאוסף ארכיון צה"ל ומעהב"ט.
 
 
 
 
 
 

<    תפקיד נוסף של קריאת המפקד " אָחֲרַי " היא בהסחת דעתו של החייל מין הפחד הטבעי לחייו בשדה הקרב. "בעת הקרב אנו נתקלים במצבים בהם אין ברירה ותחת אש  חזקה יש לקום ולהסתער. באותו שלב כאשר הנך מעריך את המצב,אתה יודע שאם תתרומם ותתחיל בהסתערות, אתה עלול להיהרג או להיפצע בשלב ראשון, אך יחד עם זאת אתה יודע שרק בצורה זו ניתן להניע את הלוחמים ולסיים את מלאכתך, וזה מביא אותך לידי החלטה לצעוק לעבר החיילים: "אחרי – הסתער!" וכך, הנך רץ קדימה וגורף אחריך את כל לוחמיך....אתה נלחם נגד ההיגיון, מתרומם ומחדיר את האומץ בחייליך תוך כדי האפשרות כי תיהרג." (ינוקא, "מקיביה עד המיתלה", ע' 73).

 

הפקודה "אחרי הסתער" מייצגת לפי דברים אלה תפיסה עליונה של דוגמא אישית בנכונותו של המפקד לסכן בראש ובראשונה את חייו שלו, בטרם יסכן את חיי חייליו. יש הממליצים שעל המפקד לקחת רק חלק מוגבל בלחימה כדי שיהא פנוי לחשיבה וקבלת החלטות ואין עליו להיחשף יתר על המידה לסכנה על מנת שהיחידה לא תאבד את מפקדה. שיקולים אלה נדחים על ידי תפיסת " אָחֲרַי " כשיקולים שאינם ממין העניין. הבעיה העיקרית בשדה הקרב היא בעיית הפחד, כפי שהראה ינוקא. ועל כן, היעילות הרבה ביותר של המפקד בקרב תושג על ידי דוגמתו האישית, המסייעת לחייליו להתגבר על הפחד ולבצע את משימתם. מאזן הרווח וההפסד של יישום תפיסה זו בצנחנים תחילה ולאחר מכן בצה"ל כולו, הוכיחה לדעת רבים כי חלק ניכר מההישגים הצבאיים של צה"ל הושגו בזכות הקריאה "אחרי". מאידך המחיר היה יקר - שיעור אבידות הקצינים בין אבידות הצנחנים הוא גבוה במיוחד. (פופר ורונן, "על מנהיגות", ע' 95)

v  דבקות בביצוע משימה.

בראשית שנת 1953 ראה משה דיין בכישלונות פעולות הגמול שביצעו הצנחנים, ביטוי לחוסר דבקותם של המפקדים במשימה. כדי לשפר מצב זה, הוקמה יחידה 101 אשר ביחד עם הדור החדש של הצנחנים אמורים היו לשמש תשובה חינוכית לבעיה זו. דיין גם הגדיר וקבע נורמות לדבקות במשימה. הוא הודיע לסגל הפיקודים:

"להבא, אם יאמר מפקד יחידה שלא ביצע משימה שהוטלה עליו מפני שלא יכול להתגבר על כוחות האויב – הסברו זה לא יתקבל, אלא אם כן נפגעו 50 אחוז מאנשיו....ברור לכל המפקדים שאם לא יבצעו מה שיוטל עליהם יעמדו בחקירה מדוקדקת. ואם לא יניחו את דעתי – יתנו את הדין." (דיין, "אבני דרך", ע' 113).


בהגדרה זו של עקרון הדבקות במשימה קובע דיין את הגבול העליון של ציות לפקודה ומטיל על המפקד אחריות אישית לביצוע המשימה. התוויות אלו תורגמו בצנחנים לסיסמה הידועה: ["אי אפשר, אינני יכול - מונחים אלה אינם קיימים במילון הצנחן"].

 

מפקדי הצנחנים חינכו את עצמם ואת הלוחמים בגדוד, שבשעת ביצוע משימה קשה חייבים להתעקש, לגלות נחישות וכוח רצון, להתמיד בביצוע ולא להתייאש, ובעיקר להיות מוכן להשלים את המשימה ולו במחיר היקר ביותר – החיים.

מאיר הר ציון מיטיב לתאר את הרגשתו בדרכו לדבוק במשימה בפעולת עזון: "השעה 12:45 אחר חצות, זה שש שעות שאנו צועדים כך ללא דרך, כשעצבינו מתוחים ודרוכים לקראת כל אויב נעלם. עייפות ואדישות משתלטים עלינו, אנו מיוגעים, בגדינו רטובים, כוח הרצון הולך ושוקע והמשימה עוד מאיתנו והלאה. הרגשת יאוש מתחילה להשתלט. לא נוכל.  .....אני מהרהר רגע, מין עקשנות מוזרה משתלטת עלי, עקשנות לא הגיונית, לא מציאותית כאילו. אסור לנו לחזור. אסור!" (הר ציון, "פרקי יומן", ע' 191).


ארבע פעולות של הצנחנים, מדגימות דרגה עליונה של התמדה, עקשנות, וכוח רצון, וממחישות יותר מכל את העיקרון של דבקות במשימה תוך סיכון חיים, ערך שהפך לנכס צאן-ברזל של צה"ל:
 

<       פעולת חברון אשר בוצעה ע"י יחידה 101 (נקראה גם מבצע כפפות משי). בפעולה זו יצאו חיילי יחידה 101 ביום 21/12/1953, מנתיב הל"ה לפשיטה וחדירת עומק עד לפרברי חברון ולבסיס הלגיון ליד תרקומיה. בלילה קר ורטוב עם שלג בהרים, מוביל מאיר הר ציון חולית לוחמים ללא סיוע רפואי של רופא או חובש, ללא ציוד ומכשירי קשר וללא אפשרות חילוץ ופינוי מהיר מהשטח. הלוחמים צועדים דרך הכפר חלחול עד למבואות חברון ומזהים את הבית המבוקש. בית אחד פוצץ, נפגעו מספר חיילים מהמשמר הלאומי הירדני ומפקדם נהרג. אריק שליין מוביל באותה עת חוליה אחרת לפשיטה על מחנה צבאי ליד תרקומיה. הפשיטה לחברון, נחשבה לאחת הפעולות הנועזות ביותר של ה- 101. החוליה של הר ציון צעדה בלילה זה 42 ק"מ.
 

מבַצְעֵי פעולת התגמול בעזון

אהרון דוידי

מאיר הר-ציון יצחק ג'יבלי יורם נהרי עמירם הירשפלד אלישע בן-צור גלעד הראל
 

 

<      הפשיטה על מחנה הצבא הירדני בעזון (נקראה גם מבצע ברוך). בעקבות רצח החקלאי בפרברי רעננה - כפר סבא, יצא בתאריך 29.6.1954 כוח של 7 צנחנים  בפיקודם של אהרון דוידי ומאיר הר ציון לפשיטה על מחנה צבאי של הלגיון הירדני ליד הכפר עזון. עם רדת החשיכה יצאו הלוחמים מקיבוץ אייל. מצפון לקלקיליה נתקלו בסיור של חיילים ירדניים. במכת אש הבריחו הלוחמים את הסיור והמשיכו בדרכם. ערבי שנקלע לדרכם וסיכן את הפעולה, נהרג בדקירות סכין. הלוחמים ממשיכים ולפתע שוב נתקלים בסיור ירדני ממונע. השעה מאוחרת (00:45) והלוחמים מתלבטים אם להמשיך במשימה או לחזור ולהגיע עם עלות השחר. מחליטים להמשיך. בשעה 01:30 מגיעים למחנה. בקרב שהיה בתוך המחנה נהרגו כמה חיילים ירדניים. יצחק ג'יבלי נפצע קשה. מאיר הר ציון ויורם נהרי החלו לשאת אותו על גבם אך נסיגתם התעכבה והיה חשש כבד שכל הכוח יתגלה ויותקף ע"י תגבורות ירדניות שהחלו להגיע. דוידי והר ציון קיבלו החלטה גורלית להשאיר את ג'יבלי בשטח כדי להספיק ולהגיע לגבול. לאחר מסע של כ- 30 ק"מ [הלוך וחזור] הגיעו הלוחמים בשעות הבוקר לקיבוץ אייל. יצחק ג'יבלי נשבה, הועבר לבית חולים ואח"כ לבית סוהר בזרקא. האירוע הישרה אווירה קשה בצנחנים אשר החליטו ללכוד חיילים ירדניים כדי לפדות את ג'יבלי. [ראה עדותו של גלעד ג'רי הראל שהשתתף בפעולה, וראה גם על פגישת מור"ק לציון 40 שנה למבצע.]
 

<      פעולת כונתילה (נקראה גם מבצע אגד). בעקבות חדירת הצבא המצרי לאזור ניצנה, כיבוש המוצב שלנו ליד בארותיים, הריגת חייל צה"ל ושביית שני חיילים נוספים, יצאו הצנחנים ביום 27.10.1955 לפעולת גמול. הייתה זאת פעולה ראשונה בעומק מצרים (כ- 20 קילומטר) במטרה לכבוש את מצודת כונתילה (מול נחל פיראן) ולקחת שבויים רבים ככל האפשר, נשק ומסמכים צבאיים. במבצע השתתפו כוחות בפיקודם של: מאיר הר ציון, רפול, מוסה עפרון, חיים נדל, טיבי שפירא.
מבחינה צבאית הפעולה הייתה דוגמא ושיא של כוח רצון ודבקות במשימה. כ- 15 ק"מ לפני היעד, נתקל הכוח במכשול ובואדי בלתי עביר. לפי התכנית היו צריכים לנסוע ברכב עד ליעד. בדרך כלל אם נתקלים במכשול כזה הפעולה מתבטלת. המפקד מחליט שהכוחות לא יוכלו לעבור 15 ק"מ ברגל, לבצע את הפעולה, ולחזור אותו מרחק לפני שיאיר הבוקר. אולם הם עשו זאת. ירדו מן המכוניות הלכו והגיעו למצודה ובקרב שנמשך כ- 20 דקות כבשו את המצודה, הצליחו לשבות 30 חיילים מצרים וחזרו ברגל 15 ק"מ לפני עלות השחר.

 


 

 דבקות בביצוע משימה תוך נחישות. 1955
תמונה מאוסף ארכיון צה"ל ומעהב"ט.

<     קרב המיתלה במלחמת סיני - מבצע קדש
ביום 31.10.1956 בעיצומו של קרב המיתלה במלחמת סיני, מחליט המג"ד דוידי לשלוח מתנדב בג'יפ אשר ינוע במייצר וימשוך אליו אש על מנת לזהות את עמדות האויב. נהגו, יהודה קן דרור מתנדב למשימה, ומבצע אותה בדבקות מול אש מק"בים, מקלעים, רובים, בזוקות ו-ררנ"טים, שנורתה עליו לאור היום וממרחק קצר. יהודה קן דרור השלים את משימתו, אך נפצע קשה, והצליח לחזור בזחילה אל כוחותינו. כעבור כחודשיים נפטר מפצעיו. על מעשה זה העניק לו שר הבטחון את עיטור הגבורה.

 

 

להמשך המאמר - לחץ כאן

 
     

| אודות האתר || תודות || עמוד הבית || מפת האתר || חיפוש שם || לוח מודעות || כתבו אלינו || עמותת הצנחנים |
אתר הצנחנים בעשור הראשון. כל הזכויות שמורות ל אגן מחשוב © 2004 - 2024
IDF Paratrooper's History Site Copyright AGN © 2004 - 2024
בניית האתר, עיצוב, מחקר, ראיונות, כתיבה ועריכה: ד״ר אריה גילאי ז״ל