|
מצב הקצונה בצה"ל היה בתקופה זו בכי-רע. הקיבוצים והמשקים לא אפשרו
לבניהם להתגייס לצבא קבע, הפיצול המפלגתי, תקופת הצנע והדלות הכללית של
העם, לא בישרו על פתרון אפשרי. משה דיין מצא עם כניסתו לתפקידו כראש
אג"ם ביולי 1953, כי ירדה המוטיבציה לשרת ביחידות קרביות, במקרים רבים
חסרו קצינים ביחידות וסמלים שרתו כמ"מים. רמתם הכללית של הקצינים ירדה,
משימות רבות נכשלו בשל אדישות הפיקוד, ותורצו בדיעבד בטענה "לא
יכולנו". (משה דיין, "אבני דרך", ע' 113).
את דיין כרמטכ"ל אף הטרידו אפיונים נוספים של דמות הקצין בצה"ל:
ביחידות מבצעיות נוצר
דיסטאנס גדול בין המפקד וחייליו, ואבד הקשר הישיר ביניהם. אך בעיקר מודאג היה מנושא החינוך
והדוגמא האישית, בשגרה ובקרב. בצטטו מכתב של טירון שכתב לו על מסע מפרך
שנערך עם חגור מלא בעוד המפקדים לרבות המ"מים נשאו על גבם רק
"צעצועים", קבע דיין: "איני מדבר על הצד הטכני אלא החינוכי. איך החניך
מסתכל אחר כך על המפקד, והאם יש לו לאותו מפקד, סיכוי להיות גם מחנך".
(משה דיין, "אבני דרך", ע' 119).
ואם כך הדברים באימון, על אחת כמה וכמה בקרב. הירתעותם של החיילים
הצריכים להסתכן בגופם כדי למלא את משימתם ותפקידם, מקומם של מפקדי
היחידות (במטה קדמי או בקרב עצמו) ותיפקודו של המטה הכללי אשר לא הכתיב
מדיניות ברורה. אלו הם לדעתו של משה דיין "שורשי החידלון" של פעולות
הגמול עד 1953. וכך הוא אומר: "בעיני
השאלה החשובה איננה מה עלינו לעשות כדי לפגוע בערבים אלא איך וכיצד
להעלות את רמת לחימתו של צה"ל". שינוי ברמת הלחימה תלוי במפקדים. ובאשר
למצב הקצונה בצה"ל קבע דיין כי זו נעוצה בין
השאר ב"תפקידם ומקומם של המפקדים בעת קרב". תפקיד זה ביקש דיין להגדיר
מחדש ע"י נטישת המורשת הבריטית ובניית סולם ערכים חדש.
|
